רבים מהפרשנים הפוליטיים טועים בהתייחסותם לפלגים השונים שמשמאל לליכוד כאל גוש מרכז/שמאל: הם אינם גוש, אלא אוסף של פלגים אנוכיים שטרם הוכיחו את כישוריהם, והם אינם מרכז, כי משבצת המרכז תפוסה על-ידי
נתניהו אישית. הם שמאל, לפחות במובן המדיני.
ציפי לבני, המנהיגה הקודמת של קדימה, נראתה לא פעם כמי שעוקפת את
זהבה גלאון משמאל. היא, וגם
שאול מופז, היו"ר החדש של האופוזיציה, עושים לילות כימים כדי לפרק את המפלגה המיותרת, זו שנולדה בחטא ומתפוררת במהירות. אין פלא שיש המצפים שאהוד אולמרט, העבריין שהורשע ושדרכו חזרה לפוליטיקה נפתחה באמצעות גזר דין שיש עמו קלון, יתגייס כדי לאחד את השמאל סביבו ולהנהיגו ברוח מרצ. על-רקע החידלון של "גוש" מופז/לבני/לפיד, המנהיגה החרוצה של מפלגת העבודה מצליחה בשלב זה להוכיח שמפלגתה איננה עוד אבודה.
הגה המדינה בידי פרס וברק
משבצת המרכז תפוסה? אכן כן. במיומנות רבה, אם כי בלתי-תקינה ובלתי-מובנת, נתניהו ניווט את עצמו אל המרכז המדויק של המפה הפוליטית. שוב ושוב הוא מאפשר ל
שמעון פרס, האיש שהמיט על ישראל את אסון אוסלו ומלחמת אוסלו, ול
אהוד ברק, האיש שתפקודו הלקוי כראש ממשלה הביא לתוצאותיה הקשות ולקורבנותיה הרבים של אותה מלחמה, להוביל אותו ואת ממשלתו.
שני ראשי הממשלה לשעבר, שוורים מועדים מן העבר, קיבלו ממנו את ההגה, ללא בסיס חוקי או ענייני למעורבותם בתפקידים לא להם. הוא אף מגבה את אהוד ברק במשימת השוטר הרע: התנכלות להתיישבות היהודית והפרחת בלוני ניסוי של התכנסות-2. אבל, נתניהו לא נבחר להיות השוטר הטוב באותו משחק תפקידים מכוער. הוא נבחר כדי לשנות כיוון, ואת זה לא ניתן לעשות עם שתי אבני הריחיים הללו על צווארו.
ניסיונות ההתחבבות של נתניהו
למרבה הצער,
בנימין נתניהו מנסה להתחבב יתר על המידה על המעצבים האחידים וה"דמוקרטיים" של דעת הקהל, ערוצי השמאל הקורסים, שגם אחרי כמעט ארבע שנים אינם מקבלים את עובדת בחירתו לראשות הממשלה, וממשיכים לראותו כמי שהעביר את השלטון במדינת היהודים מן השמאל ה"לגיטימי" (מרצ/העבודה/קדימה) אל הימין שכביכול איננו לגיטימי. הנאורים בעיני עצמם למעשה אינם מקבלים את תוצאות בחירות 2009: הם מנסים לכפות על ראש הממשלה ללכת בתלם שלהם - "פתרון" שתי המדינות - ובניגוד למצע שלפיו קיבל את תמיכת מרבית הציבור.
ניסיונות ההתחבבות הללו כוללים: נאום בר-אילן, הקפאת הבנייה היהודית, גניזה בפועל של דוח השופט
אדמונד לוי, צעדים להעדפת ה"מרידורים" על-פני ה"פייגלינים", מגמה להתעלם מרצון מתפקדי הליכוד (כפי שעשה שרון) ולדחוק את נאמני ארץ ישראל לשולי רשימת הליכוד. באופן בלתי-מפתיע, דווקא במעשה כוחני ואנטי-דמוקרטי זה הוא זכה לגיבויו של עדר התקשורת, הרואה בו את הרע במיעוטו בהשוואה לפייגלין.
האם זהו רצון מצביעי הליכוד? לא! רובם מאמינים ומבינים ש"חזון" הבריחה והגירוש מלב ארץ ישראל אינם יהודיים ואינם דמוקרטיים, אינם מוסריים ואינם ציוניים, אינם מעשיים - ואפילו אינם מובילים לשלום, אלא מגבירים את סחטנות האויב, ואין הבדל בין האויב מעזה והאויב מרמאללה.
אסור לנתניהו להתעלם מנאמני ארץ ישראל, גם אם מעשה כזה יקנה לו אהדה - זמנית ובוגדנית! - בקרב הנאורים בעיני עצמם. אם נתניהו ימשיך לפעול כך, במקום להישען על תחושותיו והצבעתו של הרוב המפוכח בציבור הבוחרים הישראלי, הוא עלול להחליש במו ידיו את יכולתו לעמוד מול הלחץ האמריקני הצפוי.
כתובת הצבעה לבוחרים פוטנציאליים
לעתים נראה שנתניהו מנסה לברוח מן הדימוי של מנהיג הימין ואף נוטה לשכוח את ההבחנה החשובה: גם כאשר הימין בממשלה הוא לא בשלטון, ואין זה משנה מי ראש הממשלה מטעם הימין או ה"ימין". רק שרון זכה ללגיטימיות ונשמר כאתרוג, אבל רק כאשר הפך לקבלן הביצוע של חזון השמאל: גירוש יהודים מבתיהם בארצם.
לנוכח התמרכזות הליכוד בראשות נתניהו יש צורך באופוזיציה מימין, כזו שתיתן ביטוי פוליטי לבוחרים המצויים מימין לליכוד, ושאינם דתיים. פלגי הציונות הדתית כבר הוכיחו, במעשיהם ובמחדליהם, שאין להם עניין ו/או אמון בימין החילוני, עד כדי כך שבאופן מודע ומתוך התנשאות הם מוותרים על קולותיו של ציבור גדול זה. מצד שני, ציבור לאומי זה אינו מסוגל להצביע עבור מפלגות שבהן הדתיות - להבדיל מן היהדות - מושלת בכיפה.
כשם שמשמאל למפלגת המרכז - הליכוד - יש ניסיונות חוזרים ליצירת כתובת להצבעה לבוחרים פוטנציאליים, כך יש צורך בכך גם מימין לליכוד, כתובת ותקווה עבור הציבור הגדול שאיננו דתי וגם איננו עוין את יהדותו. כזו היא מפלגת התקווה.
