סופו של הליכוד

זה לא איחוד אלא פיצול

הליכוד, שהתחיל את דרכו באותה הדרך שבה הוא מסיים היום את דרכו, נולד משיתוף בין "תנועת החירות" (הימין המדיני) למפלגה הליברלית (הקפיטליזם הכלכלי). המפתח לאיחוד שהוליד את גח"ל (גוש חירות ליברלים) התבסס על יחס של "ליברל" אחד על כל שני "חירותניקים", בעוד שהחיבור עליו הוכרז אמש מכניס שני קפיטליסטים (מהליכוד של נתניהו) על לאומן אחד (מבין הבובות של ליברמן). הליכוד, שבעבר התיימר להיות ראש המחנה הימני, התמסר אמש, באופן מלא, לידיה של הלאומנות. הליכוד שהתפצל אמש שוב, בחר בפאשיזם כמודל הישרדותי, לא רק במישור הלאומי-מדיני, אלא גם במישור החברתי-פוליטי. הפאניקה של נתניהו מפני האפשרות שצפה ועלתה בכל הסקרים שהונחו בפניו, על פיה הליכוד הולך ומתכווץ מרגע לרגע, הביאה אותו לחבק בחום את הפינה הקיצונית-ימנית של המפה הפוליטית, ולמסור את הליכוד לידיו של ליברמן. ליברמן עדיף בעיניו על פייגלין. הנסיבות שהובילו את הצמד נתניהו וליברמן להכריז אתמול על "ריצה משותפת", אינן זקוקות לביאור. למרות מה שנהוג לחשוב ולומר, הציבור לא באמת מטומטם. מטמטמים אותו, אבל הוא לא מטומטם. ואף על-פי כן, ראוי ונכון שהסיבות הללו יעלו על הכתב, ולו רק על-מנת להצביע על הנסיבות שהולידו את סופו של הליכוד ולידתו המחודשת של הפיצול בין תנועת החירות (הלאומנות של ליברמן) לבין מפלגה הליברלית (הקפיטליזם הכלכלי של נתניהו).

טעות מספר 1: הפרד, הפחד, הפרט ומשול

מאז שהסתבך עם המפלגות הדתיות בקדנציה הקודמת שלו, עשה נתניהו הכל על-מנת לשמר את יחסיו הטובים עם הכוח האלקטורלי שהוא מכנה "הבייס". נתניהו אימץ את המודל הקלאסי של "הפרד ומשול", ובשלב מסוים הוסיף את המרכיבים הסודיים שלו, וכך יצר את המנגנון שהיה אמור לאפשר לו למשול לנצח: "הפחד, הפרד, הפרט ומשול". אך כל מרכיב שהוסיף נתניהו למשוואה הזו כבר היה בגדר חזירות לשמה, בבחינת "כל המוסיף גורע". אומנם הציבור התרגל לחיות בפחד מדיני כלפי חוץ (ערבים) ובפחד סקטוריאלי כלפי פנים (אשכנזים-ספרדים, דתיים-חילוניים, וכו'). אבל הרכיב של ההפרטה כבר לקח את כל העסק רחוק מדי. כחלון הבין הרבה לפני נתניהו, את מה שהציבור הבין הרבה לפני כחלון. הליכוד איבד את המצביעים כי הם הלכו לחפש אמצעי מחיה. "הצבא צועד על קיבתו" אמר פעם מצביא גדול ונמוך קומה. אבל נתניהו הוא ההיפך מנפוליאון. נתניהו הוא מצביא קטן ובעל אגו גדול. שאם לא כן, הוא היה אמור להבין שגם הכיבוש צועד על קיבתו. כל קולוניאליסט מוכן לחיות עם הידיעה שהוא עושה עוול מוסרי אם זה משתלם לו. למצביעים של נתניהו העסק כבר לא השתלם.

טעות מספר 2: תאונת רכבות במחנה הימין

ציבור "הבייס" הוא מסורתי-דתי. ההנחה של נתניהו, שהתבססה על כך שלציבור הזה אין מפלט אלקטורלי אחר מלבד המחנה הימני והוא תמיד ילך עם גוש הימין - ההנחה הזו היא טעות שרק אדם שהוא ההיפך מנפוליאון יכול לעשות. תפקידו של האגו שלנו הוא ללמד אותנו את מה שבאו ללמוד בחיים האלה, וזה תמיד שיעור שנלמד בדרך הקשה. החיבור בין הליכוד לישראל ביתנו הוליד מחנה ימני-קולוניאליסטי המונח על תשתית של פערים כלכליים-חברתיים-קפיטליסטיים. לכאורה, זהו חיבור שעבד עד כה מצויין. ההוכחה היא שהציבור החלש מבחינה כלכלית המשיך והצביע במשך כל השנים לימין הזה. אך החיבור הזה מגלם בתוכו גם מרכיב שציבור "הבייס" מתקשה לעכל. אם מותר לחטוא בהכללה שאני סולד ממנה, ולו רק על-מנת להבהיר את הנקודה, אזי הלאומיות של הציבור המזרחי שונה בתכלית מזו של הציבור הליברמני. נתניהו נאלץ לבחור, והוא בחר להאמין שהציבור הימני-מסורתי-דתי ילך עם המחנה הימני בכל מחיר, או שהציבור הימני-ליברמני יוותר על השאיפות האנטי-דתיות שלו. נתניהו גרם לתאונת רכבות במחנה הימין. רכבת הדת התנגשה חזיתית עם הרכבת האזרחית של ליברמן. כוחות ההצלה של נתניהו הפקירו את נפגעי הרכבת הדתית.

טעות מספר 3: תאוות השלטון של תאבי הבצע

המחאה החברתית הולידה גל תודעתי ששינה את פני האלקטורט. יותר מאשר חשיפה של העקרונות הכלכליים האנטי-חברתיים של ממשלת נתניהו, חשפה המחאה הזו את חוסר האמון מצד הציבור כלפי המערכת הפוליטית כולה, וגילתה לציבור את האמת העירומה של תאוות השלטון של תאבי הבצע, תחת הכותרת "הון, שלטון, עולם תחתון". הציבור לא מאמין לנבחרים. הסיסמאות החלולות שעשו את העבודה עד כה, אינן רלוונטיות עוד. הציבור יבדוק את המניע של כל מועמד, את האמת שמאחורי כל מצע, את הרקורד האישי של כל מועמד, ובעיקר - את המניע הנסתר שמאחורי כל סיסמה. הרשתות החברתיות ישחקו במערכת הבחירות הזו תפקיד מכריע, שגם ארתור פינקלשטיין לא יוכל לו. שלי יחימוביץ' הבינה ראשונה. יאיר לפיד טבע את השאלה "איפה הכסף". אריה דרעי יבסס את ש"ס על "אלה שאין להם". כחלון קרא את המפה וירד מהספינה הטובעת. ולעומת כל אלה, מה מציעים נתניהו וליברמן לציבור? איחוד של הימין! הציבור צועד על קיבתו, בעוד ליברמן ונתניהו צועדים על קיבתם שלהם.

המציאות חזקה מכל הזיה

ההבטחות של ליברמן מתועדות. ברית הנישואין, שוויון בנטל, בלי נאמנות אין אזרחות, וכל יתר ההבטחות שלא קוימו. ליברמן לא יביא 15 מנדטים אם ילך לבד, ונתניהו שאיבד את הציבור שצועד על קיבתו, לא יביא 27 מנדטים אם ילך לבד. הברית הזו היא ברית של פחדנים, שכל אחד מהם בטוח שמצא את המפלט שלו מגזר דין הבוחר באמצעות האיחוד הזה. הביטחון העצמי המופרז של שני הדיקטטורים האלה הביא אותם איש אל רעהו, אבל אין בכוחו להביא אליהם את הבוחר. מי שזרע את רוח הפחד, קוצר בימים אלה סופה של מורא גדול, המתגשמת יותר ויותר באותות ובמופתים של סקרים ההולכים ומבהירים את התמונה: בעוד שהבחירות האלה הן על כלכלה וחברה, המצע הימני של נתניהו וליברמן אינו רלוונטי, גם אם יתאחדו מחר עם המתנחלים. מי שהלהיט יצרים עם הביטוי "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", קוצר היום את סופת הפחד בעצמו. מה שצריך לקרות, יקרה. הפירמידה החברתית-כלכלית בנויה כך שיותר כח אלקטורלי זקוק לפתרון כלכלי-חברתי, וממשלת נתניהו העמיקה את הפער הזה עם בסיס פירמידה רחב, שקודקודה צר כחריץ המחט. נתניהו וליברמן הרכיבו אתמול את מסיבת סיום הליכוד, ותחילת התקווה הכלכלית-חברתית של כלל האזרחים, בלי הבדל דת, גזע, מין וימין.