היה משהו מרגש באותו בוקר של ה-21.10.2012 כאשר פתחתי את העיתון המתחדש (same same different name) לצד כוס התה הקר (שוב - same same different name) וגיליתי שבעצם הכל היה ונשאר אותו דבר: אותם אנשים, מאותה שייכות פוליטית, מאותם סקטורים חברתיים ומאותה גישה פוסט-מודרניסטית מעלים תהיות על סגירת מחלקה ומתאוננים על התערבות פוליטית בנעשה בין כותלי האקדמיה "נטולת" עניינים אלו.
עוד קודם לכן ועוד לפני שהתחלתי לקרוא "בין השורות" (תרתי משמע), יצא לי לבקר, כנראה בפעם האחרונה, בחדר הסמינרים של המחלקה לפוליטיקה וממשל. הסיבה לכך הייתה מועד ג' בקורס יחסים בינלאומיים ואני, כסטודנט היחיד שניגש לבחינה, מצאתי עצמי יושב ומתבונן על התמונות והפוסטרים הפרוסים ברחבי החדר.
אחד הפוסטרים, שתפס את עיניי (לעיתים יותר מהמבחן עצמו) היה פוסטר שחור עם אישה שסרט לבן עוטף את פיה ומסביבה אנשים רבים אשר צועקים ורומסים. הכיתוב המרכזי על פוסטר זה היה: "חופש אקדמי=
חופש הביטוי" (ייסלחו לי המדקדקים אם טעיתי במילים המדויקות). אם לא די בכך, פוסטר ליד שכנע סטודנטים להצטרף ללימודי התואר השני בטענות הבאות: לחשוב פוליטיקה - זה להיחשף לעובדות, שרובן אינן נמצאות על פני השטח; לחשוב פוליטיקה - זה לגבש תובנות מעמיקות ולרכוש כלים חדשים לבחינת המציאות; לחשוב פוליטיקה - זה לחקור את המציאות בגישה רב תחומית ובכך להיחשף לשלל הרכיבים המשמעותיים המעצבים את עולמנו.
המבחן שעליו שקדתי, ושישב לי כעצם בגרון כל תקופת הקיץ שעברה, לא הצליח להוציא אותי משלוותי כמו אותם שני פוסטרים רבי רושם שנתלו בגאון בחדר הסמינרים של המחלקה; דיסוננס קוגנטיבי קראו לזה רבים וטובים מחכמי העבר ובמקרה הזה ההתאמה בין המציאות, שהביאה לסגירת המחלקה, ובין הדמיון, שבו נמצאת המחלקה, שפרוס בתמונות ברחבי החדר - מקרי בהחלט.
הדרה של מאמרים ועובדות
פוליטיקה וממשל, עם כל הכבוד לרצון הטוב, במתכונתה הנוכחית איננה מקום שבו נחשפים לעובדות; חלק גדול, אם לא הרוב בין מרציה היה שותף בעבר או בהווה בפעילויות אנטי-ציוניות (ויש שיאמרו אף אנטישמיות) שמבטאות סלידה ובוז כנגד מדינת ישראל; ביטויים בגנות מדינת ישראל, בגנות חיילי צה"ל, עידוד חרם על המדינה וביטויים ניציים כנגד הפעילות הביטחונית של המדינה היו עניין של מה בכך בקרב 'חכמינו' ונדמה היה לעיתים כי מדינת ישראל, הדמוקרטית והיהודית כאחת, איננה נמצאת בין כותלי הקומה השישית בבניין 72.
הדיסוננס המדובר מתייחס לדרישת החופש האקדמי מחד ובהדרה של מאמרים ועובדות מאידך; מקום שדורש, כה בנזקקות, את הרצון הבסיסי להציג ולפרסם מאמרים כאוות נפשו לא יכול (וכך קרה לי בקורס יחסים בינלאומיים) להציג רק צד אחד של המתרס ולהתעלם לחלוטין מהמתרחש בצד השני של המפה הפוליטית. במקרה האישי שלי נוכחתי לדעת כי התקיפה של ארה"ב על אפגניסטן נבעה אך ורק משיקולים כלכליים אינטרסנטיים ולא עסקה, אפילו במיל, בתגובה לטרור שהיכה בתחומיה הריבוניים של מדינה דמוקרטית - ארה"ב.
אך למרות כלל הדברים הנזכרים לעיל, הסיבה המרכזית בעטיה נשקלת האפשרות לסגירת המחלקה היא כאמור חוסר המקצועיות, או כדברי המל"ג, חוסר המגוונות האקדמית; יש שיטענו כי אין קשר בין הדברים - חוסר המגוונות האקדמית איננו קשור בנטיותן הפוליטיות של המרצים, אך לצערם של רבים ההפך הוא הנכון ונטייה פוליטית של סקטור כה רחב במחלקה, אשר בבוטות ובגסות מעלה חדשות לבקרים מאמרים אנטי-ציוניים ופסט-מודרניסטיים המהולים בניחוח דלוח ואפל, מעידה באופן ישיר על אטימות, התבדלות ואפילו, עם כל הדיסוננס הכרוך בעניין, הפרה בוטה של הדגל אותו הניפה המחלקה - דגל חופש הביטוי האקדמי.
במה לכל "אמת"
האם מצויינות אקדמית וחסרת פשרות היא נר לרגליהם של מרצי המחלקה? ספק רב עולה מתוך שאלה זו ונדמה כי ההפך הוא הנכון. המחלקה, יחד עם גרורותיה מבפנים ומבחוץ, נולדה בחסד אך חיה חייה בחטא, אותו חטא שנותן במה לכל "אמת". "האמת" לתת במה גם לקולות רדיקליים, "האמת" לתת במה גם לארגוני טרור ו"האמת" לתת במה גם לאלו הרוצים לכלותנו ולהעלימנו - הן אקדמית והן אידיאולוגית.
טוב עשו אנשי המל"ג כאשר פעלו בנחרצות ובעיקשות והביאו לדיון ולבדיקה מעמיקה עד כדי האפשרות לסגירת מחלקה שאיננה עולה בקנה אחד עם מטרת האקדמיה - חופש אקדמי ומגוון דעות רחב. טוב שתהליך זה, אשר מבליט חטא עצום של אטימות וסגירות אקדמית, ייעלם מן המפה האינטלקטואלית ויביא לעידן חדש שבו האקדמיה תדע ותבין כי מקצועיות ומגוון דעות יהיו שזורים יחדיו וייצרו מציאות חדשה - מציאות נטולת "פוסט-מודרניזם" ונטולת חובבנות ונפוטיזם רדיקלי.
