בעימות הטלוויזיוני בין רומני ואובמה, התחרו השניים על דעת הקהל, בשאלה מי אוהד יותר את ישראל, קרוב אליה ומיודד עימה יותר. עובדה זו מצביעה על פִּרְכת המיתוס, שיש אצלנו מי שכה אוהבים לטפחו, להשקותו ולדשנו, אודות בידודה של ישראל, היותה "מדינה מצורעת"; אודות הקרע עם ארה"ב בשל מדיניות הכיבוש/אפרטהייד/תוקפנות ושאר תארים האהובים על מלהגי הלהגים הללו.
יש שהציגו עובדה זו כנובעת מהקול היהודי, מההון היהודי, מההשפעה המיתית של היהודים וכיוצא באלו אגדות שלא היו מביישות את הפרוטוקולים של זקני ציון. ישראל אינה "עם לבדד ישכון". מצבה המדיני של ישראל הרבה יותר טוב מכפי שהוא משתקף בתקשורת הישראלית, כפי שהוכח רק בימים האחרונים בביקורו של נתניהו בצרפת, עת הולנד, ראש הממשלה הסוציאליסטי, שאינו עומד בפני בחירות ובארצו אין כל משמעות ל"עוצמה יהודית", יצא מגדרו כדי להרעיף ידידות על אורחו ועל ישראל.
משברים גדולים דווקא עם הרפובליקנים
הברית בין ישראל לארה"ב איתנה והמחויבות אליה משותפת לשתי המפלגות. ברית זו היא נכס אסטרטגי אדיר למדינת ישראל ויש לטפחהּ במתכונתהּ הדו מפלגתית. אין משמעותה של הברית - זהוּת עֲמדות בכל הנושאים. בסוגיית גבולות המדינה, כל הממשלים האמריקנים מאז מלחמת ששת הימים תובעים נסיגה ישראלית לקווי 49' בתיקונים קלים. החריג היחיד היה בוש הבן, במסמך שכתב לשרון ערב ההינתקות, אלא שדווקא ראש ממשלת ישראל אולמרט הפך אותו לאות מתה, כאשר הדהים את האמריקנים בהצעתו לאבו מאזן, בה ויתר במחי יד על כל הישגי מסמך בוש.
על-אף המחלוקת בין המדינות בסוגיית הגבולות, הברית הייתה ועודנה איתנה והיא צלחה מחלוקות קשות ומשברים. יש לציין שהמשברים הגדולים היו דווקא עם הממשלים הרפובליקנים. כך האיום של ממשל פורד ב"הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל בעת משבר במו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (מרס 1975). כך במשבר הקשה בתקופת ממשל רייגן בעקבות חוק הגולן (דצמבר 1981), אז ארה"ב השעתה את מסמך ההבנות האסטרטגיות עם ישראל ובתגובה בגין ביטל אותו, בפגישה עם השגריר האמריקני לואיס, בה נזף במילים קשות בממשל האמריקני על יחסו לישראל. ומשבר נוסף כעבור שנה, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה - אז סיפר רייגן על התמונה של הילדה הפלשתינית הפצועה מן המלחמה, אותה הציב על שולחנו. בספטמבר אותה שנה פרסם את "תוכנית רייגן" אודות נסיגה ישראלית מלאה, והפעיל לחץ כבד על ישראל לקבלה. וכך בממשל בוש האב, שלא העביר את הערבויות החיוניות למימון קליטת העלייה מבריה"מ כתגובה על המשך ההתנחלויות (1992), ובדבריו הפומביים של מזכיר המדינה בייקר שאם שמיר רציני, שיתקשר למס' הטלפון של הבית הלבן.
חילוקי הדעות עם
ברק אובמה מתגמדים לעומת המשברים הללו, עם ממשלים הנחשבים בצדק לידידותיים לישראל. וכפי שמיתוס "הבידוד המדיני" של ישראל מופרך, כך מופרך המיתוס אודות ברק אובמה, הנשיא העויין, האיסלאמיסטי, אוהד "האחים המוסלמים" ושאר פִּרְכות, של ישראלים שוחרי הימין הרפובליקני, שכבר 4 שנים חוגגים על שמו האמצעי של ברק חוסיין אובמה.
לוחמה אקטיבית באיסלאם הקיצוני
אובמה אינו איסלאמיסט ואינו אוהד "האחים המוסלמים". אובמה עשה שגיאות רבות בראשית דרכו. מתוך אמונה נאיבית, כמעט משיחית, שבידיו להביא לאיחוי הקרע בין ארה"ב לעולם האיסלאמי, הוא נקט במדיניות פייסנית כלפי האיסלאם וכלפי אירן. כך היה בנאומו האומלל בקהיר, במו"מ הכושל עם אירן ועוד. לזכותו ייאמר, שהוא השכיל להפיק לקחים מכשלון פייסנותו ולא דבק בה. חיסול בן-לאדן הוא סמל ללוחמה אקטיבית של אובמה באיסלאם הקיצוני.
אובמה שגה כטירון, בהעלותו את הפלשתינים על עץ הקפאת הבנייה בהתנחלויות. עד היום טרם נמצא הסולם שיוריד אותם מן העץ הזה, אבל אובמה עצמו כבר מזמן אינו נמצא במקום הזה.
טעות נוספת של אובמה הייתה אמונתו הנאיבית ב"אביב הערבי". הוא לא תמך ב"אחים המוסלמים", חלילה, אלא האמין שאת הדיקטטור מובארק יחליף כוח חילוני ודמוקרטי. אולם אין שחר למיתוס לפיו היה בכוחו של אובמה למנוע את נפילת מובארק, אילו הביע תמיכה בממשלו. לכל היותר, הפלתו של הרודן הייתה נדחית במספר שבועות עקובים מדם.
אובמה, ככל קודמיו, היה ונותר מחויב לברית האמיצה עם ישראל. הוא הגדיל יותר מקודמיו את הסיוע הביטחוני לישראל, כולל אספקת אמצעים שבוש סירב לספק, מחשש שישראל תשתמש בהם לתקיפת מתקני הגרעין באירן. הוא הידק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. הוא הוביל את המערכה לסיכול ניסיונם של הפלשתינים להסדר כפוי באמצעות האו"ם, ונשא בעצרת האו"ם נאום ציוני לעילא ולעילא. הוא הוביל את העולם החופשי, לראשונה, להטלת סנקציות משמעותיות על אירן, שעשויות להניב פירות שיוכלו למנוע תקיפה צבאית של הגרעין האירני, שבה איש אינו רוצה. הוא התחייב לסכל את תוכנית הגרעין האירני ואני מאמין שהוא יעמוד במחויבותו.
ראש הממשלה טעה בעימות הפומבי המיותר עם ממשל אובמה בנושא הקווים האדומים, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות. עימות זה, במיוחד לנוכח הקרבה של נתניהו למפלגה הרפובליקנית, לא יכול שלא להתפרש כהתערבות בבחירות לטובת רומני. עם זאת, נתניהו התעשת ובחודשים האחרונים הרגיע את הזירה הזאת. החשש שמא אובמה יתנקם בנתניהו ויפגע בישראל בשל כך הוא חשש ילדותי. מערכת האינטרסים המדיניים משמעותית הרבה יותר מכעס זה או אחר.
אין זה מן הנמנע שעוד יתגלעו מחלוקות בין המדינות, אך הידידות תיוותר בעינה. מבחנו הראשון של אובמה הוא בקשת אבו מאזן להכרה ברשות הפלשתינית כמדינה נלווית באו"ם. בקשה זו אינה דורשת החלטת מועצת הביטחון ויש לה רוב אוטומטי. מי שיכול לסכלה הוא אובמה, אם יחדש ויחזק את אזהרתו לנתק את הקשרים עם אש"ף ולהפסיק את הסיוע לאו"ם באם תתקבל החלטה כזו.
