ככל שחולפות השנים מתגבשת במדינה "קונספציית הדיפנס" השאולה מהכדורסל. אבל בניגוד ל-NBA שם הגנה הייתה עוד אייטם, אצלנו חסרה מזה שנים התקפה של ממש. חיל האוויר אינו התשובה מאז ששת הימים.
מישהו דימה את מצבנו לקבוצת כדורגל עם שוער וחלוץ מרכזי. כיפת הברזל היא השוער וחיל האוויר משחק כחלוץ מרכזי. הבעיה הינה שאין יותר שחקנים במגרש.
לבער את קיני הטרור אפשר רק באמצעות כיבוש, ולו זמני. רק אחרי זה מפוצצים בשקט את כל המחילות והמנהרות. בהמשך נסוגים מהשטח, רק אחרי שמוודאים שיישאר שם כוח בינלאומי של ממש, כנאט"ו או צבא ארה"ב, שידאג שאספקות הנשק מאירן ייפסקו לחלוטין.
זה נחמד שיש כיפת ברזל, נחמד, אבל לא משכנע. אפילו בתחום המגננה היכולות של הכיפה הזו מוגבלות. תארו לעצמכם מה היה קורה לו החיזבאלה והחמאס היו יורים טילים על כל הארץ בו זמנית. אולי 10% מהפגיעות היו נמנעות, וגם זה בספק.
מי שבונה תיאוריה צבאית על שלט-רחוק וג'ויסטיקים, סופו למצוא עצמו במצב בו חיי האוכלוסיה הופכים להפקר.
זה הצליח הפעם באופן חלקי, ואם החמאס עדיין חוגג, סימן הוא שיש במערכה הזו גם מי שהפסיד: מדינת ישראל.
