פירוס, מלך אפירוס, ניצח את הרומאים בקרב בשנת 279 לפני ספירתם, אך עלות ניצחונו הייתה כה גבוהה עד שריסק את צבאו לחלוטין. פירוס התפרסם באמרה, "עוד ניצחון כזה, ואבדנו", שדיברה על אבדותיו הכבדות בקרב אָסקוּלוּם.
"עמוד ענן" היה עוד ניצחון פירוס, שנשנתה בו תופעה, החוזרת בכל מלחמותינו - אנחנו משחקים במגרש כאילו אין עוד שחקנים עליו. כלומר, הדבֶּרת הצבאית והדברת המדינית אינן מתייחסות לאויב, ואינן מנסות להאזין לו, ולהשפיע עליו.
ב"עמוד ענן" - כמו ברוב מלחמותינו - ניצחנו, כנראה, רק בנקודות; ואת הנקודות מעניקים השופטים, ורבים מהם משוחדים, כידוע לכל חובב כדורגל. אנשי מדעי ההתנהגות יאמרו, שהשיפוט מוטה, וכל שופט רואה את הדברים אחרת.
הפער הטכנולוגי האדיר בינינו לבין חמאס, למרות הסיוע האירני, וותוכנית טובה מאוד לביצוע מבצעי אש-מִנגד, השמידו הרבה מהמטרות שנקבעו למלחמה, אך לא דיכאו את יכולת חמאס לירות עלינו עד הרגע האחרון ולא את רצונו לגמול לנו. לכן, למרות המכה הקשה - לא הוכרע חמאס, אלא נותר יריב עיקש, שאירן וגורמים אחרים ימלאו עד מהרה את מחסניו.
הנזק העיקרי, שספג חמאס ב"עמוד ענן", היה אובדן ידע, שעלה עם בעליו לפגוש את 72 הבתולות. אחמד ג'עברי ובריונים אחרים הינם נכסים אדירים, שאבדו למחבלים, ולא יימצאו להם מחליפים במהרה. גם אצלנו (למרות האמרה, שבתי-העלמין מלאים באנשים שלא היה להם תחליף) קשה למצוא מחליפים למפקדים מעולים. איני מתפלא, לכן, שבהסכם להפסקת-אש, שכפו עלינו המצרים בעזרת האמריקנים, דרש חמאס, שנפסיק לחסל את מנהיגיו.
יש לשים לב לאויב - לפני הקרב, במהלכו ואחריו. מי שיבדקו את התנהגות דוברי חמאס ומנהיגיו ייווכחו, שהם ניסו לשמור על הופעה מכובדת וגאה - עד לרגע הפסקת-האש. כואב לנו, אך איננו מתכופפים, או נכנעים - שלב העמידה הגאה, בהגדרתי. וכל המבצע ניסו לשדר תמונות ניצחון.
מלכתחילה הצהרותיהם לא נועדו לאזניים ישראליות (למרות שהם יודעים, שסכלי התקשורת הישראלית יעשו שירות-דב לעמם, ויביאו את מרבית דבריהם - גם בתרגום לעברית), אלא לציבור ערביי ארץ-ישראל ולערבים בכלל. עבורם שלב ההופעה הגאה מסמל את האצבע המשולשת, שהם מניפים כלפינו - בירי על ירושלים ועל תל אביב וגם בירי עד לדקה האחרונה ל"עמוד ענן".
הסברה בערבית
כדי ללחום בחמאס, צריכים לעבור גם לזירה אחרת - הסברה בערבית - כפי שנהגנו לפני מלחמת ששת הימים, כש"בית השידור הערבי" עשה שמות במורל הערבי. ישראל צריכה להעביר את דברה לערבים ולחמאס בשידורים סדירים וגלויים בריש גלי. להסביר לציבור הערבי מה רב הנזק שגורם לו חמאס; להגביר את הסנקציות, שישויכו לפעילות חמא"ס; ולהמשיך להכות בראשי הארגון ללא קשר כיצד מגדירים המחבלים את עצמם - פעילי טרור, או פעילים מדיניים. אנחנו צריכים להבהיר, כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, בני-מוות, ואוי לרשע ואוי לשכנו. השילוב המנצח בין מדיניות חיסול נרחבת (בנוסח הקלפים שחולקו לחיילי ארצות-הברית עם הכניסה לעירק) לבין מכות מכאיבות לבין הסברה יעילה בערבית יוכל לכופף את ראשיהם, ולחבל בתמיכה בהם.
במחקר מעניין אחרי מלחמת העולם השנייה, הגיעו מדענים למסקנה מעניינת, שהעלית היפנית הסכימה להניח את נשקה במלחמה - הרבה לפני הפצצת הירושימה ונגסאקי באטום - כשהתברר להם, ששום דבר אינו עוצר את מכונת המלחמה האמריקנית. כדי לנצח את חמאס יש להבהיר לתומכיו, כי אין כל תוחלת למאבקם.
ובנוסף, כאמור, יש להוכיח קבל עמי ערב, כי פעילות חמאס מזיקה לערבים (ובעיקר - לערביי עזה) יותר משהיא פוגעת בישראלים. אלא שברוב חכמתה כי רבה המשיכה ממשלתנו להעביר לעזה חשמל, מים ומשאיות אספקה - בעוד חמא"ס וחבר מרעיו יורים עלינו. זאת, במקום אטימה מוחלטת של המעברים - עד שייפסק הירי עלינו. גם בימי הפוגה בירי מדינת ישראל תומכת ביד נדיבה בטרור - בכסף, בחשמל, במים ובאספקה. ערביי עזה זקוקים לנו, וחמא"ס מצטייר בעיניהם גם כגיבור וגם כארגון, המספק להם רווחה, חינוך, שירותי דת וכיו"ב. כדי להביסו, צריכים להוכיח באותות ובמופתים גדולים, שהוא רק מזיק לערביי עזה ולכל תומכיו ומקור לאסונם.
אלא שאת שלב העמידה האיתנה במאבק זנחנו כבר מזמן - ואיני מתכוון רק לשוטי אוסלו, שברוב טיפשותם הראו לערבים (עד היום!), שחלק ניכר מהעלית הישראלית נשבר, ומוכן לוותר על כל דבר ובלבד שיקבל שלום אכזב, פרסים והוקרה בינלאומית לאישיותו הדלוחה.
תקציבים ממלכתיים בוזבזו בארץ על סרטים, על מחזות, על שירים ועל אמנות תבוסתניים (זוכרים את השיר האידיוטי והשקרי, "חורף שבעים ושלוש", שמפקדת קצין חינוך ראשי מימנה את כתיבתו ואת הפקתו?), הזינו לעייפה יוצרים אנטי-ישראלים. טירוף מערכות כזה - בצד רפיון בתביעה נגד משמיצי המדינה (עיינו במופע השקרים, "ג'נין,ג'נין", ובעלילת-הדם בפרשת
מוחמד א-דורה; והם רק טיפה בים השנאה מתוצרת עצמית). הכל - מתוך אותה גישה מטופשת, שאין חשיבות לדעת הקהל.
"עמוד ענן" - הסיבוב האחרון (בינתיים) בקרב שלנו על חיינו ועל עצמאותנו במזרח התיכון - נוהל לא-רע צבאית, אך גרוע מאוד מדינית והסברתית, כיוון שלא שמו לב לשיקולי ההסברה - שזכו לתואר המפוקפק, "תמונות ניצחון" - במערכה. לצערי, אי-אפשר לנצח במערכה צבאית בלבד, ואי-אפשר לנצח (גם במערכה צבאית) רק באמצעות תותחים. ה"ארטילריה של התקשורת", המשפיעה על דעת הקהל - בבית, אצל האויב ובעולם - חשובה פי כמה מארטילריה ומהגנה על שמי המדינה. את הלקח הזה לא למדנו מעולם. אם לא תהיה לנו הסברה יעילה בערבית, ואם לא נחשוב כל הזמן על השפעה על דעת הקהל הערבית - לא ננצח לעולם, אלא רק ניצחונות פירוס.
