החברה הישראלית הבינה מזה שנים רבות שפוליטיקה ואמת הן שני צדי המתרס. עקרונות נועדו לעטר את חוברות מצעיהם של המפלגות. מערכת בחירות והבטחות הן הפכים למציאות. קוראים לזאת פרגמטיזם. עמידה על עקרונות מאוסה בקרב הפוליטיקאים. התגמשות היא מילת הקסם האהובה כי בשמה ניתן לכסות את ערוותם של הציניקנים המטילים את מימיהם מהמקפצה בתום הבחירות והציבור חסר כל יכולת ממשית לשנות. אלה פרדיגמות המנציחות שחיתות מוסרית, זלזול בבוחרים, קידום אינטרסים אישיים , ומה לא?
הברית לפיד-בנט מרגיזה מאוד את אנשי ליכוד-ביתנו. בעיניהם של רבים מראשיה, הברית הזו פסולה. לעומת זאת, הברית נתניהו-ליברמן כן קדושה, כמובן ל"טובת המדינה". לראש ה
ממשלה ושר החוץ לשעבר מותר לסגור עסקה לפני מערכת הבחירות, לקבוע ששר החוץ יישאר שר החוץ, כמובן לטובת האינטרסים של מדינת ישראל, אך ברית לפיד-בנט בלתי לגיטימית. אפשר להסכים או להסכים עם דרישותיהם של לפיד ובנט אך לטעון שהברית ביניהם שהיא ברית פוליטית אד-הוק שנועדה להשיג את המקסימום מהמו"מ, זו גוזמה וטמטום מוחלט.
בבחירות הקודמות הליכוד לא זכה המרב המנדטים אלא קדימה. הצלחתו של נתניהו להרכיב קואליציה הייתה, אך ורק, פועל יוצא של ברית "היסטורית" עם המפלגות החרדיות ומפלגות הימין שסירבו בכל תוקף להכתיר את
ציפי לבני כראש ממשלה. אז הבריתות שנכרתו בין נתניהו ולבין שותפיו כן היו כשרות ואילו עתה הברית לפיד-בנט היא טריפה. נו באמת!
נוצרה בארץ אווירה שהכול מותר, שהכול ניתן למכירה, כולל עקרונות. הברית נתניהו-לבני לא גונתה בריש גלי כפי שצריך היה לקרות. הרי כל אדם שטיפת כבוד עצמי נותרה בו לא מוכן לקבל את כל הרטוריקה הזולה הן של לבני והן של נתניהו על מציאת שביל הזהב המחבר ביניהם. מי שטענה שנתניהו מסוכן למדינת ישראל, מי המטירה עליו טענות קשות ביותר על אישיות הבלתי יציבה אינה יכולה לטעון שנתניהו שינה את עורו ופתאום חזר בתשובה. אך הציבור אינו מתרגש כי הדפוס של אחד בלב ואחד בפה טבוע עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.
קראתי מאמר ביקורת של אחד העיתונאים במוגדר בעגה הישראלית כעיתונאי בכיר, בו יצא קצפו על התנהלותה של יחימוביץ', מסריה וקיבעונה האידיאולוגית, וודאי אי-מוכנותה להיכנס לממשלת נתניהו. לשיטתה, יחימוביץ' הבטיחה לא לשבת עם נתניהו באותה הממשלה. הבוחר אמר את דברו ויחימוביץ', בצעד ראוי להערכה, החליטה לממש את הבטחותיה. העליהום עליה מכוער ומבחיל. יש להניח שבוחרי יחימוביץ לא נתנו לה את קולותיהם כדי לבצע את מדינות נתניהו. מותר לבקר את יחימוביץ על מסע הבחירות, על מסריה הכלכליים והחברתיים, על הימנעותה מהבלטת ייחודיותה של מפלגת העבודה בנושאים המדיניים. לגיטימי לחלוטין. לבקר אותה משום שאינה נכנסת לחופתו של נתניהו, זה פתטי, אפילו זלזול באינטליגנציה. ישנם כמה פוליטיקאים "בכירים" במפלגת העבודה המוכנים למכור את נשמתם הפוליטית ובלבד שישבו לבטח על כסאות שרים. אם המעמד החדש אינו מתאים להם, הדרך החוצה פתוחה לרווחה.
אחת התופעות הנשגבות מבינתו של כל אדם נורמלי היא הבוקה והמבולקה בליכוד: מי יהיה שר ומי לא. הטענות כה גרוטסקיות עד כדי אימה. ח"כים ושרים לשעבר אינם מוכנים להשלים עם העובדה שהם לא ימשיכו להיות שרים או לא יתמנו למשרה הנחשקת. מגיע להם, כך טוענים. השאלה היא , מכוח איזו זכות? האם הם נמשחו לשרות בהיותם עוברים או שמא הם סבורים שמשרות השרות הן משרות לכל ימי חייהם? איזו מן דרישה זו?
סילבן שלום נולד שר? גילה גמליאל נועדה רק למשרת שרה? לבנת נולדה במסדרונות הממשלה? וכד' וכד'. יש גבול לחוצפה. האם מישהו בדק מה הייתה תרומתם הסגולית של השרים הנצחיים בכל מהלך כהונותיהם הבלתי פוסקות? זהו העיקרון המנחה של הפוליטיות ההזיות האלה. שום דבר אחר זולת כיסא נוח. אז כשהמסורת הקלוקלת הזו מאיימת להישבר, כול מי שכן דבק בעקרונות אמיתיים הופך להיות לאויב.
אם ראש שממשלה המיועד אינו מסוגל להתגבר על הקשיים הנובעים מעמידה על עקרונות או אינו יכול להתמודד עם אותם שרים או ח"כים במפלגתו הרוצים להיות רק שרים, יתכבד ויקרא לבחירות חדשות. לא נורא!
