ראש הממשלה
בנימין נתניהו התקשר ביום שישי, לפני כניסת השבת, לראש ממשלת טורקיה והסדיר את היחסים בין שתי המדינות, שהידרדרו לאחר משט אוניית ה"מאווי מרמרה", בשנת 2010. הפיוס בין ישראל וטורקיה, שנערך כחלק מבקשה, או הפצרה – אם תרצו - של נשיא ארה"ב
ברק אובמה, התסיס את ההמון בישראל והחזיר לקדמת הבמה פולמוס שנערך שוב ושוב מאז השתלטות צה"ל על המשט הטורקי: האם על ישראל לוותר על כבודה ולהתנצל – דבר שישקם את היחסים עם מדינה אסטרטגית ביותר, או שמא להתעקש על הכבוד, אך לאבד בת-ברית מרכזית בציר המערבי-ערבי-סוני?
בשביל לענות על שאלה כבדת-משקל זו, יש להבין, ראשית, כי למדינת ישראל יש אינטרס עליון בשיקום היחסים עם טורקיה, הן בשל המאבק מול אירן – המובילה את הקו השיעי הפונדמנטליסטי באיסלאם - והן בשל המצב המידרדר בסוריה (ואגב כך, היחלשות חיזבאללה בלבנון) והאפשרות לתגובה הולמת של הקואליציה המתגבשת בין ישראל, ירדן, ארה"ב ומדינות נוספות שיחסן עם ישראל לא מסוקר בתקשורת - וטוב שכך. במקרה כזה, ישראל חייבת לשתף פעולה, בעיקר מודיעינית, באופן חלק, עם הממשל בטורקיה.
כשבוחנים ומנתחים את הזירה הגיאו-פוליטית, אנו רואים כי ישראל זקוקה לטורקיה ידידותית ולשיתוף פעולה ביטחוני הדוק עמה, אם ברצונה להרתיע את המשטר באירן ואם ברצונה להדק את החגורה על משטרו של
בשאר אסד, שעל-פי דיווחים שונים אוחז בראשי קרב כימיים.
הממשל בטורקיה הבין...
כשמדברים על דיפלומטיה ויחסי חוץ, שיקולי כבוד עצמי וגאווה לפעמים חייבים להישאר בצל לכמה זמן, כדי שיוכלו לחזור בטווח הארוך. מדינת ישראל עשתה את שלה. היא עמדה על כבודה די והותר והוכיחה לטורקים, ובמיוחד לראש ממשלתם, כי במשחקים שנערכו בשנים האחרונות, היא לא מעוניינת ליטול חלק. כעת הגיע הזמן לעבור שלב.
אמת היא שראש ממשלת טורקיה אינו בדיוק "ציוני נלהב" ונכון שהיחסים בין שתי המדינות הידרדרו הודות להתנהלותו הפרובוקטיבית של
ארדואן, שרואה עצמו כמנהיג העולם המוסלמי - ההשתלחויות חסרות הרסן של הטורקי נגד ישראל לאחר מבצע "
עופרת יצוקה" והזלזול והיחס המחפיר אותם הפגין המנהיג הטורקי כלפי נשיא המדינה,
שמעון פרס, בכנס דאבוס, בעקבות המבצע בעזה, היו, למי שזכרונו אינו בגד בו, הרבה לפני אותו משט טורקי - אך טורקיה דהיום חכמה יותר מבחינה מדינית, במיוחד לאור ההתפתחויות מדרומה והשעיטה של אירן להרכבת ראש נפץ גרעיני. בין אם מברירה או מחוסר ברירה, הממשל בטורקיה יודע היום היטב שלא כדאי לו להוציא יותר משטים. ועובדה היא שהדבר אכן לא קורה.
על מה נתניהו הביע צער
ועדיין, אם נבחן את ניסוח ההתנצלות הישראלית בקפידה ובאופן מושכל – כפי שאכן יש לעשות במקרים דיפלומטיים ומדיניים (לכל פסיק יש משמעות) - ולא בצורה מתלהמת ופופוליסטית, אזי נוכל להבחין, בנקל, שראש הממשלה "הביע צער" רק על הטעויות שנעשו בטיפול המשט ולא על האירוע עצמו.
מדובר בהבדל משמעותי וחשוב. ראש הממשלה נתניהו בתבונתו כי רבה, למעשה הביא את ארדואן למצב שבו הוא מעניק לגיטימציה לפעולה הישראלית כנגד המשט, אך לא להשלכות של הפעולה עצמה, עליה, כאמור, "הביע צער". בנוסף, ראש הממשלה לא דיבר על טעויות ספציפיות או על תקלה זו אחרת, אלא הסתפק בתיאור כללי ומרוחק, בכך ש"הביע התנצלות לעם הטורקי על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם" וכמו-כן אמר ש"ישראל מביעה צער על פגיעה ואובדן חיי אדם".
אין באמירות אלו כל התנצלות ישירה על הנעשה במשט, אלא התנצלות ישראלית כללית על סטייה מהקו המנחה את מדינת ישראל באופן כללי, בכל האמור למדיניות הביטחון שלה וההיצמדות לחוק הבינלאומי. היינו, אין שום חדש.
התנצלות מוצדקת ולגיטימית
ההתנצלות על הטעויות שבתגובה הישראלית, הייתה מוצדקת ולגיטימית, הן על-פי תחקיר שנערך בשייטת 13, הן על-פי ועדת טירקל, הן על-פי דוח פאלמר והן על-פי דוח של
מבקר המדינה. הטעויות החלו ממערך המודיעין של אמ"ן ועד הפעלת הכוח של החיילים (שהייתה הכרחית בזירה ונבעה מהטעויות המודיעיניות ומקבלת ההחלטות של הדרג המבצעי והמדיני).
יכולים ארדואן וארגון החמאס להתהדר כמה שירצו ב"התקפלות" הישראלית (מזכיר את "חגיגות הניצחון" של חמאס במבצע "עמוד ענן"). זה לא ישנה את המציאות בכך שבניגוד לדבריו של ראש ממשלת טורקיה, הוא אכן הסכים לוותר על שני עקרונות מרכזיים שלו - התנצלות ישראלית פומבית וכזו שתדבר על עצם פעולת התגובה הישראלית ולא על תוכנה. גם החגיגות על "הסרת המצור" משוללות כל תוכן, מכיוון שישראל כבר הסירה ומסירה בהדרגה את המצור הימי מעל עזה מזה שנתיים, ותמשיך לעשות כן, כל עוד הרגיעה בעזה תימשך.
ארדואן בעמק השווה
ניתן לומר כי הפיוס נבע מכך שארדואן, למעשה, הגיע לעמק השווה, גם בזכות הלחץ של הנשיא אובמה וגם בזכות העקשנות של ראש הממשלה. המנהיג הטורקי הבין כי עדיף לו לשתף פעולה ולהתקרב למערב, במיוחד נוכח הנעשה בסוריה ובאירן, מאשר שיקבל מובלעת כורדית עצמאית בצפון סוריה, שתנשוף בעורפו. זו גם הסיבה שמיהר לחתום על הסכם פיוס היסטורי מול המחתרת הכורדית בארצו (PKK) וזו הסיבה שהסכים להניח טילי פטריוט בשטח ארצו.
ההתנהלות האחרונה של ארדואן ללא ספק מעניקה רוח גבית למחנה המערבי-איסלאמי-סוני שכולל את קטר, ערב הסעודית, מצרים, טורקיה, ירדן וגם החמאס בעזה (שהתרחק מאירן לאחר הנעשה בסוריה). נדמה כי המשפט האלמותי "לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן" מקבל בימים אלו משנה תוקף מיוחד עבור מדינת ישראל.
נוכח השאיפות הגרעיניות האירניות, מאגרי הנשק העצומים שבידי חיזבאללה, הנשק הכימי שבידי משטרו המעורער של אסד וכיבוש עירק המתפרקת דה-פקטו על-ידי אירן, כמו גם היחלשות ארה"ב בזירה העולמית ועליית כוחן של סין ורוסיה מנגד, עדיף לה, לישראל, לפחות בעת הזו, שהמחנה המערבי-איסלאמי-סוני יהיה עם ידו על העליונה, מאשר המחנה המזרחי-איסלאמי-שיעי הרדיקלי.
הפיוס הישראלי-טורקי שנערך ביום שישי, מביא עמו תמורות חיוביות לציר היותר מועדף מבחינה אסטרטגית עבור מדינת ישראל וטוב שנעשה לפני שהלבה המבעבעת מתפרצת מהר הגעש הרועד.
