העיתונאית
עמירה הס, במאמרה "התחביר הפנימי של יידוי אבנים" (הארץ 3.4.13), חושבת שיידוי אבנים על-ידי פלשתינים הוא זכות וגם חובה. היא מכנה את האקט "מטאפורה של התנגדות לכיבוש". וכך כותבת הס: "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר. יידוי אבנים כפשט וכדרש, מטאפורה להתנגדות".
לא יכול להיות שהס לא יודעת את חוקי הפיזיקה הבסיסיים. אבן היא לא מטאפורה. אבן שנזרקת צוברת תאוצה וכוח, אבן היא נשק. דוגמאות לא חסרות - כואבת במיוחד היא זו של התינוקת אדל ביטון בת השנתיים המאושפזת עכשיו במצב קשה בבי"ח שניידר בפתח תקוה.
כל ילד שהזמינו פעם את אמא שלו למנהל בית הספר יודע שאבנים יכולות להרוג. אבל האם גם מילים יכולות להרוג? או שמאמר תועבה כמו זה ש
עיתון הארץ פרסם השבוע חוסה תחת המטרייה המגוננת של
חופש הביטוי?
אם לא הייתה כאן מתיחת יתר של קו מערכת עקבי עוד אפשר היה לחשוב שמדובר בתעלול אינטלקטואלי במסגרת בחינה בפקולטה למשפטים. מן תרגול כזה של מצבי קיצון מהסוג שהבוחנים אוהבים. משהן בסגנון: הנה לכם, תלמידים יקרים, סליחה קוראים נכבדים, קייס כזה- עמירה הס מעודדת את הפלשתינים לזרוק אבנים על יהודים. זה יכול לפספס, זה יכול לפגוע להם ישר בראש, או רק לגרום להם לאבד את השליטה על ההגה ואז להתרסק. האם למועצת יש"ע, שהגישה תלונה למשטרה בעוון הסתה לאלימות יש קייס או שכל העסק מוגן ע"י חופש הביטוי?
חופש הביטוי, זכות מסוג חירות, הוא מאבני היסוד של הדמוקרטיה. הצורך בהחלפת הדעות נגזר הן מהאוטונומיה של הפרט והן מהאיזונים הנדרשים לצורך קיום חברה פלורליסטית ודמוקרטית. ג'ון סטיוארט מיל, בחיבורו "על החירות" (1859) כתב את הדברים הבאים (ציטוט ממאמרו של
אהרן ברק על "חופש הביטוי ומגבלותיו"): "אם כל האנושות כולה, למעט אדם אחד, היא בדעה אחת, ואם אותו אדם הוא בדעה אחרת, האנושות לא תהא צודקת בהשתקתו של אותו אדם יותר מאשר הצידוק של אותו אדם, אילו היה הכוח בידו, בהשתקת האנושות כולה".
עד כאן, אחלה, אבל מיל גם שרטט את הגבולות בקביעה שיש להגביל את חופש הביטוי. שאסור לתת לו לפגוע בזולת. מערכת האיזונים בין חופש הביטוי לערכים כמו שלום הציבור, כבודו ורגשותיו היא אכן מהדילמות הכי קשות בדמוקרטיה.
די ברור שהפגנה בתוך שכונת מגורים שקטה בשעות הצהריים, גם אם תוכן המחאה מוצדק, היא הפרה של שלום הציבור וזכותו המקודשת לנוח משתיים עד ארבע. די ברור גם שביטויי גזענות הם פגיעה בכבוד האדם, ושקיום יחסי מין בחוף בוגרשוב לעיני העוברים ושבים מהווה פגיעה ברגשות הקהל גם אם נעשו מרצון.
אבל האם האבנים שעמירה הס ממליצה ליידות בנוסעים על כבישי הגדה היא הסתה לאלימות ופגיעה בביטחון הציבור? אהה... כאן עמירה הס ו
עמוס שוקן בוודאי מחככים את ידיהם בהנאה כמו אחרוני המתרגלים כותבי הבחינות. ממתי הפלשתינים צריכים את
עיתון הארץ כדי לזרוק אבנים? הם הרי עשו את זה עוד לפני שעמירה הס המליצה. מן הסתם, תלמידים יקרים, המאמר אינו מעלה ואינו מוריד מהסכנה הממשית שיש באקט הזה לביטחון הציבור.
הלאה- האם יש כאן פגיעה ברגשות הציבור? זה כבר יותר חמקמק ונוטה לפרשנות. הרי כל הרעיון בחופש הביטוי הוא לאפשר הבעת דעות שאינן מתיישבות עם הקונצנזוס ולכן ברור שמישהו תמיד יפגע. מספיק להזכיר את "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין או את ה"יודונאצים" של פרופ' ישעיהו לייבוביץ כדי להבין שחופש הביטוי אפקטיבי יותר ככל שהאמירה יותר בוטה, מרדנית ומותחת גבולות.
שיח מתנשא והרס עצמי
אז מה היה לנו כאן? הסתה לאלימות או פרובוקציה מטלטלת מהסוג שמשנה מבנה שיח לדורות? לא זה ולא זה. אומנם אני כמעט בטוחה שאין למועצת יש"ע קייס משפטי, ושהמאמר המקומם ייקבר בארכיון המשטרתי יחד עם עוד אלפי טורי שטנה מימין ומשמאל, ולפרקליטות לא יגיע, אבל גאווה גדולה אין בו. מה שיש בו זה שנאה יוקדת, שיח מתנשא והרס עצמי. גם - ואולי קודם כל-של העיתון עצמו.
ואם יש כאן מטאפורה, הנה היא: המאמר הזה הוא כולו משל לפגיעה אוטואימונית של גוף בעצמו. ניצול חירות הפרט להבעת דעה כפי שהובעה כאן, לא רק שעלול לעלות לעיתון הארץ במנויים, הוא עלול לעלות בהרס הדמוקרטיה הישראלית עצמה. כי הנה לכם דוגמה טובה איך שום דבר טוב לא יוצא מקיצוניות. שתיהן - לאומית ואנטי לאומית כאחד - מתעלמות מזכויות האדם. ובכלל לא מדובר כאן על למי שייכת זכות ההנעה בשטחי הגדה, מדובר על הזכות הפעוטה הזאת, אתם יודעים, של לצאת מהבית בלי לחטוף כדור או אבן בראש. זאת זכות חוצת השקפות פוליטיות.
על התרגיל המסריח הזה של עיתון הארץ, אם היה כאן אחד כזה, אף אחד לא יקבל ציון עובר. אפילו לא המתרגלים בעצמם.
