את הסרטונים האלה הם לא יראו לכם

מותו הפתאומי של העיתונאי אמנון דנקנר שלח נברנים אל הארכיונים (גם אותי), ואלה שלפו קטעים בכיכובו. במקביל, חבריו ומוקירי זכרו המטירו על צרכני התקשורת ארטילריית שבחים דביקה עד כדי זרה. אין ספק שדנקנר היה אחד ממעצבי דעת הקהל המשפיעים ביותר בישראל. כתיבתו הבוטה והחריפה, מסריו הבהירים, יכולת הניסוח שלו, הופעותיו התכופות בטלוויזיה, והעובדה שלא דפק חשבון לאיש, הפכו אותו לאחד ממנהיגי העדר. כן, יש עדר שמכתיב דעה. אפילו דנקנר אמר. למרות שאין לי שום כוונה להביא גאולה לעולם, אביא דברים בשם אומרם. הלכתי לארכיון... לפניכם ארבעה סרטונים:

בסרטון הראשון - דנקנר השמאלני מתכסח עם אולמרט, בימים שהיה ראש העיר ירושלים. אולמרט מאשים אותו, ואת כל העדר (הדנקנרים), כמי שמעודדים בעקיפין את ערפאת לבצע פיגועים. אין אשמה כבדה ממנה. זה היה ביום הפיגוע בקפה אפרופו בתל אביב (לפני קריסת הסכם אוסלו - ביולי 2000). כמה שנים אחרי - הם היו חברים כל כך קרובים, עד כי דנקנר אמר: אני שם את יוקרתי על יושרו של אולמרט. בסרטון השני - דנקנר מודה שבעניין אוסלו הוא טעה בגדול. וכמי שמשפיע, הוא גרם נזק. "כל התקשורת הנחשבת תמכה באוסלו", הוא אמר, ויש לו הסבר: "החברה מכתיבה לנו חשיבה קבוצתית - אנחנו עדר של אינדיבידואליים". בסרטון השלישי - קריסת אוסלו גורמת לדנקנר להתפכח מאשליות השלום, ומביאה אותו למסקנה עגומה: "הפלשתינים לא רוצים אותנו כאן". אני חוזר: "הפלשתינים לא רוצים אותנו כאן". דחיית אבו-מאזן את הצעתו הנדיבה של אולמרט אמורה לחזק את המסקנה העגומה הזאת. בסרטון הרביעי - דנקנר מבין שאנחנו עומדים בפני מבחני ביטחון קשים, ומביע דאגה משחיקת "צדקת הדרך". שופופו...