הוא היה בחמישייה הפותחת של כותבים איכותיים בעיתונות העברית. ואת זה צריך לכבד, להעריך ולהזכיר. אבל הוא היה איש רשע - חובב רשעות לשמה ומתענג על פצעי רשעותו אצל אחרים. הוא התמחה בנעיצת סכין בגב של ידידים, חברים ואחרים שכל חטאם היה שהיטיבו עימו. וזה השתלם, שהנה "חוגגים" את מותו והלווייתו כאילו נעקרה מתוכנו אושיה של מהות. כאילו הלך קדוש לבית עולמו. לא באמת הכרתי אותו חוץ משלום בלתי ידידותי לחלוטין מצדי. הוא לא עשה לי רע אבל לא שכחתי את אלה שבאו אלי בוכים והרוסים על מה שעולל להם. אחד פוליטיקאי מהולל שבא לבקש שנקבל את ידידו המוכשר לעבודה אצלנו. סרבתי. זמן לא רב לאחר מכן זימן לו הרשע טיפול עיתונאי מרסק, ומשפיל מוצלח ביותר, שהרי על כשרונו אין עוררין. הוא היה AGENT PROVOCATEUR לצורך פרובוקציה לשמה - לא כדי לשרת עניין כלשהו, אפילו עניין רע או אפל. הוא עשה זאת אך ורק כגילוי מענג של רשעותו ולמען האדרת עצמו. זה עבד. הוא ערך עיתון ששירת ללא נקיפת מצפון קלה בעלים שהורשע בפלילים והוביל פרסומים מעוותים. בניצוחו התגייס מחנה שלם של עיתונאים (בדרך כלל הגונים, אבל ללא אופציה פרנסתית חלופית) להילחם למען בעליו הפלילי תוך ניגוד עניינים בוטה. היום, אחרי הרשעתו של אולמרט בהקשר זה, אפשר לומר שזה פלילי לא רק עניין של אתיקה. כל עיתונאי אחר, הרבה פחות כשרוני וקצת יותר מצפוני ועקרוני, היה מבקש מן הבעלים להתרחק מחדר החדשות ומן העיתון או מתלבט קשות ומתפטר. אבל אצלו זה היה תחביב, כמעט מקצוע: תמיכה במורשעים פליליים. ועם כל הכתיבה המופלאה והמרשימה, איש לא כתב משפטים רוויי גזענות כמו אמנון דנקנר. מצורפת כאן רשימה שפורסמה לפני 30 שנה במעריב (לפני שאחזה בו הטומאה) בתגובה על הגזענות הזאת.