ילדים זורקי אבנים
התמונה שרוצים לצייר לנו, עיתונאים מסוג
עמירה הס, שמדובר בילדים צעירים שמפגינים את התנגדותם לכיבוש ולצה"ל בזריקת אבנים, על ישראלים/יהודים הנוסעים בכביש יו"ש.אין טעות גדולה מזו. זריקת אבנים היא שלב ראשון לזריקת רימונים ובקבוקי תבערה ולשלב קיצוני יותר של שימוש בנשק חי ופיגועים ו/או מתאבדים.
שלא תהיה אי הבנת הנקרא, לאחר מאות תקריות של זריקות אבנים, בהן נפצעו ואף נהרגו ישראלים מפציעות ישירות ו/או תאונות עקב אבדן שליטה ברכב, אי-אפשר לסייג או לנתב את זריקות האבנים, להפגנות בלבד אלא צריך וחייבים לתייגם לפעילות אלימה עד כדי פעילות חבלנית. פגיעה בדרכי תחבורה - היא עבירה פלילית חמורה בארץ ובכל מדינה בעולם. בישראל מתלווה לעבירה גם אספקט ביטחוני, שמסכן חיי אדם ולכן אסור לזלזל בו.
מהי התגובה ההולמת
צריך להתייחס לתופעות אלה במלוא הרצינות והחומרה ולהנהיג ולפעול לפי קווי עקרונות ברורים של תגובה, ענישה, מעצרים ושפיטה מהירה.
מתוך ניסיון רב שנים בשטחים הכבושים, הנני ממליץ על הפעולות הבאות:
- בכל מקרה של הטלת אבנים על דרכי תחבורה, שיש בהן פוטנציאל לפגיעה בחיי אדם, כמו תאונות דרכים - להשיב במעצרים וירי כנדרש בשטח.
- במקומות הרגישים, להציב שמירה ו/או מארבי פתע למעצרים.
- במידה ומדובר בילדים, מתחת לגיל האחריות הפלילית, להטיל קנסות כספיים כבדים על ההורים, דבר שניתן לעשות בהתאם לצווים של המפקדים הצבאים.
- להודיע להנהגת הרשות הפלשתינית ולמנהיגות הפלשתינית שהתקריות האלה, לא יעברו לסדר היום ויתייחסו אליהן כאל פיגועים, על כל המשתמע מכך.
- הסברה, הסברה, בארץ ובעיקר בחו"ל על העובדות, המשמעות והתוצאות.
להלן סקירה מקוצרת של תקריות
כדי להדגיש שילדים יכולים להיות מסוכנים לא פחות ממחבלים מבוגרים, להלן סקירה היסטורית לא מלאה ולא ממצה של אירועים:
- בשנת 1970 נזרק רימון רסס על מתפללים במערת המכפלה בחברון ע"י נער בן 16, התוצאה מספר הרוגים והרבה פצועים.
- בשנת 1973, נזרק רימון רסס לתוך מכונית ברחוב הראשי של עזה, ע"י נער בן 16 בו נסעה משפחת ארויו מישראל. התוצאה - שני ילדים קטנים נרצחו וההורים נפצעו.
- בשני המקרים, הנערים נתפסו ונדונו למאסר עולם.
- חיילת נפגעה בראשה, בנסיעה ביש"ע וכתוצאה מכך נפטרה.
- עשרות פגיעות של אבנים וירי מנשק קל לעבר מכוניות ישראליות בכבישי יש"ע שהסתיימו בפציעות, הרוגים ביניהם ילדים ונשים.
- המקרה האחרון בו נזרקו אבנים על מכונית בו נפצעה ילדה קטנה ורכה בשנים שעדיין נמצאת בטיפול נמרץ.
מסקנות
- אסור לזלזל בתופעה של זריקת אבנים ע"י ילדים, שנתפשת משום מה כתופעת לוואי להתפרעויות, שהן חלק מתופעה של חוסר שביעות רצון או התנגדות אזרחית.
- יש למנוע את התפשטות התופעה, בנקיטת אמצעים חריפים, אך סבירים ומותאמים לאירועים הספציפיים.
- להוקיע ולהרתיע את התופעה של מתן לגיטימציה לפעולות אלה ע"י עיתונאים פרשנים או ישראלים שמכרו את נפשם לשטן החמאסי פלשתיני כמו הגברת עמירה הס, שהוציאה עצמה מכלל עדת ישראל.
הערות והרהורים בענייני דיומא
מחבל שהיה שפוט למאסר עולם, על ששלח מחבל לבצע פיגוע בישראל, מת בכלא מסרטן. מותו עורר הפגנות אלימות בערי יהודה ושומרון.
האם היה מקום לשחררו לביתו
יש הטוענים כי היה מקום לשחררו, שימות בביתו, לאחר שהוברר שמחלתו סופנית, כדי למנוע את המהומות. מנגד, טוענים שמחבל מקומו בכלא גם אם חולה סופני ועליו למות בכלא על פשעיו ומעשיו. יש הגיון בשתי הגישות אבל לפעמים כדאי להיות חכם יותר מהיגיון, כמו במקרה הספציפי. לגוף העניין, הפלשתינים חיפשו סיבה להפגנות, והיו מוצאים אותה בכל מקום.
יש להשתחרר מהרצון להיות מובילי "חופש הדיבור" בעולם. אסור לתת לחופש דיבור, חופש יצירה, כתיבה - מעמד על מעבר או מעל לביטחון האזרחי הציבורי וטובת המדינה. אסור שתחת המטריה של "חופש הדיבור", ניתן יהיה להסית להמרדה, להתנגדות אלימה, לנסיעה לארצות אויב ולהיפגש עם חמאס, עם נסראללה ועם אויבי ישראל מוצהרים כדרכם של הח"כים הערביים, או להשתתף במשטים למיניהם, דוגמת הח"כים זועבי או יוצרי הסרט "ג'נין ג'נין", ללא תגובה של זרועות החוק.
