ערב, השמש כבר שקעה, הכוכבים כבר עלו. היה לך יום ארוך במשרד, הבוס היה קצת עצבני היום, אולי כי המצב הכלכלי לא מאיר פנים. את נוסעת באוטו. מחייגת, מדברת בדיבורית. "היי אבא", את אומרת לבעלך. "מה שלום יוני? הוא כבר הלך לישון?" את שואלת, בתקווה להגיע הביתה ולעבוד שוב כמה שפחות. בעלך מסביר שהכל בסדר. "הלילה", הוא מבטיח, "את יכולה לנוח". את מדליקה רדיו, לשמוע חדשות בנסיעה הארוכה בדרך הביתה. חדשות. אירן מתקרבת לפצצה, ואת כבר מדחיקה, רגילה לזה.
יאיר לפיד כתב עוד פוסט על מעמד הביניים. נו, טוב, אולי באמת משהו ישתנה. את קצת חוששת מהקיצוצים הצפויים בקצבאות הילדים, יוני הוא הרי השישי. תאונת דרכים, עוד אחת. שוב פצועים, שוב הרוגים. את מודאגת, כי את בכבישים הרי. ועוד דבר קטן, "בעקבות מותו של האסיר הביטחוני, הפגינו היום פלשתינים מול כוחות צה"ל...". ואת מודאגת, כי את בכבישים הרי.
יצאת מהעיר הגדולה, את בדרך הביתה. עוצרת בצומת גילה, צועקת "כרמי צור", או "מעון", לכל מי שמעוניין לעלות על טרמפ. גם לא כל כך בא לך להיות לבד, לא הערב. את יודעת שהנוסעים לא ידברו, אבל את לא רוצה לנסוע לבד. מספר אנשים מתנפלים, שואלים שוב ושוב "לאן?", את משיבה. "אפשר עד לצומת הגוש?" שואל נער צנום. דתי למראה. "בטח". הרכב מתמלא, ואתם יוצאים לדרך. מנהרה, מחסום, את מחוץ לירושלים. כפר, ישוב, כפר, ישוב. הנסיעה די חלקה עד הנה. הכביש מואר, הדרכים ישרות.
הנער הצנום יורד בצומת גוש עציון, ואיתו שני חבריו שעלו איתו אל הרכב. הבחורה שהתיישבה לצידך ממשיכה איתך עד הבית. היא מתלבטת מה לעשות בשנה הבאה, אם ללכת לשירות לאומי או צבאי, ואם כן אז איזה. בינתיים עולים אימא וילד לאוטו. "תודה רבה", אומר הילד בקול חמוד. האם חוזרת על דבריו.
המערב הפרוע
אי שם מעבר להרי החושך, איפה שהכבישים משולטים, אבל אין הרבה פנסים, מתחולל לו מערב פרוע. במאקרו הם קוראים לזה הסלמה. הנחות אמ"ן מדברות על מהומות שיהיו בשליטת הרשות הפלשתינית.
עמירה הס, כתבת הארץ, קוראת לזה "זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". את, במיקרו, קוראת תפילת הדרך, ומתכוונת ממש במילים "וכל מיני פורענויות המתרגשות לעולם", כי זה מה שזה. פורענות.
אחרי צומת הגוש אין תאורה. כפר, כפר. אין באמצע ישוב. בית אומר. הרדיו בינתיים מנגן את מנגינת החדשות, שחזרו מהפרסומות. את מביטה ימינה ושמאלה, מנסה להבין מה תוקע את התנועה מקדימה. מלפנייך מונית צהובה, עם לוחית רישוי פלשתינית, ומשאית. המונית מנסה לעקוף את הרכב הכבד משמאל, היא מצליחה. רק את והמשאית, הכביש מתעקל, הכביש חשוך לחלוטין, ואת מתלבטת אם להדליק אורות גבוהים. נהג המשאית מקדים אותך, ואת רואה באופק הרחוק יותר גוש של אנשים. 'בדרך כלל הם לא עומדים ככה בשעות האלה', את חושבת לעצמך.
האופק מתקרב, הכביש קצת מואר יותר, ואנשי הכפר עומדים על הכביש. מימין אלייך, שני נערים. עמירה הס הייתה אומרת ש"הרבה פעמים יידוי האבנים בפועל נובע משעמום, עודף הורמונים, חקיינות, התרברבות, תחרות. אבל בתחביר הפנימי של יחסי שולט-זר נשלט - יידוי אבנים הוא מלת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים. הרי בני התשחורת יכלו לבחור אופנים אחרים כדי לשחרר הורמונים, במקום להסתכן במעצרים, קנסות כבדים ואף פציעה או מוות".
אותך כל זה לא מעניין, את רוצה להגיע הביתה בשלום. בום. השמשה הקדמית עמדה בזה, אבל כורי העכביש של הזכוכית המנופצת כבר מידלדלים מעלייך. את מאיצה, בלית ברירה, בקושי רואה את הכביש. כל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה "להגיע הביתה בשלום". בום. אין חיילים באזור, אין כלום. הילד מאחורה בוכה, הנערה שלידך מדממת. בום. כואב לך בכתף, את לא יודעת למה. את ממשיכה לנסוע. רק להגיע הביתה בשלום.
