שתיקת המכירים את פרשת רוזן: עבירה פלילית?

בעקבות הפירסומים, לפיהם העיד גדי סוקניק כיצד דיווחו לו עיתונאיות זוטרות על הטרדתן המינית כביכול על-ידי עמנואל רוזן, וכלשונו "הן פנו אלי בעיניים בוכות וסיפרו לי מה עמנואל עשה להן", מסבירים עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און, כדלהלן: ב"פרשת עמנואל רוזן" נטען בתקשורת, כאילו נהג רוזן, לאורך שנים, להטריד נשות תקשורת, וגם נשים שאינן כאלה. כאילו נהג רוזן לשלוח מסרונים אירוטיים בכמויות, לנסות לכפות עצמו על נשים, תוך שהוא מנצל את מעמדו, פירסומו, וכוח המשרה שבידו על-מנת להשיג את מבוקשו. הכל תוך שהוא מבטיח לקדם את הנשים בעבודה, מבטיח להעסיקן, ועוד הבטחות מפתות. כידוע, ככל שנעשו מעשים חמורים אלה, הרי מדובר בעבירות פליליות.

אחריותם של ה"ניצבים"

פרשת רוזן מעלה מחדש לדיון את התנהגותם של ה"ניצבים". מעבר ל"שחקנים הראשיים" (הפוגע לכאורה, והקורבנות אשר קיבלו תפקידים ראשיים במסכת בניגוד לרצונן) - יש בנמצא את ה"ניצבים", אשר קיבלו דיווחים על המתרחש ושתקו. מסתבר, כי אחרים, כדוגמת סוקניק, ידעו גם ידעו על התלונות עוד "בזמן אמת", ואולם ככל הנראה שתקו ולא עשו דבר. סוקניק גם הוסיף, כי הוא מכיר אישית כמה מהעדויות, ולפחות במקרה אחד מדובר במקרה "חמור יותר מהטרדה מינית". עוד מתברר, לפי פירסומים שלא הוכחשו, כי רוזן פוטר כבר לפני כשלוש שנים מערוץ 2 בעקבות תלונה של עובדת זוטרה על הטרדות מצידו. ערוץ 2, כך פורסם ולא הוכחש, פיטר את רוזן בגלל "התנהגות בלתי הולמת", אבל הצניע את הפיטורין. ההחלטה לפטרו, כך פורסם ולא הוכחש, אחרי שנים בחברת החדשות של ערוץ 2, התבצעה לאחר שמנכ"ל החברה, אבי וייס, הקים וועדה לבדיקת הנושא בליווי היועץ המשפטי של החברה, אשר הצביעה על התנהגות בלתי הולמת של רוזן כלפי העובדת - מה שהביא לפיטוריו. האם שומה על ה"ניצב", המקבל דיווח על המתרחש, לנקוט בצעדים כלשהם באשר למידע שהתגלגל לפתחו ? האם צריך היה לדווח בזמן אמת לגורמים המוסמכים על אשר שמעו אוזניו וראו עיניו, ולו בניסיון למנוע פגיעה בנשים נוספות? מבחינה משפטית פורמלית, קובע סעיף 18 (ג) לחוק העונשין, כי מחדל ייחשב בר עונשין, כאשר מדובר ב"הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה". משמעות הדבר היא, שעל-מנת להטיל אחריות פלילית על מחדל צריך להימצא "דין" היוצר חובת עשייה, או חובה חוזית כזו. אחת הדוגמאות לדין הקובע "חובה לעשות" הינו סעיף 1 לחוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח - 1998. סעיף זה קובע "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". דוגמה נוספת לדין הקובע "חובה לעשות" הינו סעיף 262 לחוק העונשין, הקובע "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים". ואולם, אין בהוראות אלה כדי לצרף את המחדל בנסיבות שבפנינו למחדל בר ענישה.

יש להרחיב את החקיקה

מכיוון שבדין הישראלי אפס מעשה לא יהווה מחדל בר עונשין, אלא אם יש הוראה בדין (או בחוזה) המחייבת פלוני לעשות מעשה, יש להרחיב בחקיקה מתאימה את הנסיבות בהן חוסר מעש ייחשב בר ענישה, מעבר להיותו בלתי מוסרי גרידא. ברור, כי הרחבת תחולת האחריות הפלילית אינה נקיה מספקות. הטלת אחריות על צד שלישי (למשל סוקניק, או מנכ"ל חברת החדשות) השומע, "בזמן אמת", על תלונות בדבר מעשים פליליים לכאורה שמבצע, ועלול להוסיף לבצע, אדם אחר (רוזן), תפגע במידה רבה בחירות הפעולה האישית של הפרט - אותו צד שלישי. בנוסף, קשה מאוד להגדיר את היקף העבירה. במקרה שלפנינו, משמעות הטלת אחריות דיווח הינה למעשה הטלת אחריות על מי שנחשף למידע לקבוע האם התלונה שהושמעה באוזניו הינה אמינה, רצינית ומבוססת מספיק, האם אין מדובר ברכילות "סתם" והאם אין עסקינן ב"תחום אפור". יש בנמצא רצון שלא לדווח "סתם" ולגרום לנילון נזק עצום ובלתי הפיך, בנסיבות העשויות להתברר מאוחר יותר כ"כשרות". יחד עם זאת, חסרונות אלה הינם פתירים. ניתן לשבת על המדוכה ולהגדיר מקורות חובה נוספים, שייקבעו אילו מחדלים ייחשבו כראויים להטלת אחריות פלילית וענישה. כך למשל, יש לקבוע אילו מערכות יחסים ייצרו זיקה ספציפית בין האדם שנחשף למידע ושתק, לבין קורבן העבירה / הסכנה בה מצוי קורבן עבירה, כדי להקים את החובה לעשות מעשה. הגדרה מושכלת של קשת מצבים, ויצירת חקיקה ספציפית שתקבע חובת דיווח בהתרחשם - עשויה ליתן מענה הולם. ניתן להשוות את הדבר לנורמות החוקיות האוסרות הפקרה של פצוע בתאונת דרכים. מטרתו של איסור ההפקרה הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע, על-ידי הנהג הפוגע הנמצא במקום, על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. מטרה נוספת הינה למנוע מהנוהג ברכב להתחמק מאחריותו לתאונה על-סמך השערתו, כי איננו אשם או כי איש לא נפגע בה, ובכך להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר באופן מיטבי כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה. לצורך הגשמת מטרות דומות, ניתן לקבוע חובה חוקית מתאימה בכל הנוגע למי שנחשף למידע בדבר ביצוע הטרדה מינית. אין ספק, כי הטרדה מינית הינה עבירה קשה ומכוערת. "הפקרת" הקורבנות לנפשן פוגעת בשורשי הסולידריות החברתית המינימלית הנדרשת לקיומה של חברה תקינה. כך, ניתן בנסיבות המתאימות - שתיקבענה בחוק - להטיל חובת דיווח על כל היודע ושותק, ולו כדי למנוע פגיעה בקורבנות פוטנציאליים נוספים. והרי השתיקה כמוה כנתינת יד להמשך המעשים הפליליים ע"י אותו אדם.