X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
זהו סיפורה של משפחה מפורקת המסופר מכמה נקודות מבט של דמויות: האמא, הנכד, המאהבת במובנים רבים זהו ספר העוסק באבל על חורבן משפחה מצד אחד, ובנחמה שאפשר למצוא לאחר ההתפרקות (חיים חדשים, אהבה חדשה), מהצד השני
▪  ▪  ▪
כנרת רובינשטיין [צילום: שי הופמן-משחור לבן הפקות]

נוח הוא קשיש מסתורי, שנעלם ביום בהיר אחד עם חברתו חוה מבית-האבות, בו הם מתגוררים. ההיעלמות מוצאת את משפחתה המפורקת של חוה חסרת אונים וחושפת אותם בחולשות שלהם, בפחדים שלהם, אבל גם במקומות הכי רגישים ואנושיים שלהם, כשברקע עולות השאלות הבלתי-נמנעות: האם חוה מוחזקת בניגוד לרצונה, האם מצבה הבריאותי הידרדר? ומה בדיוק נוח רוצה? האם כסף, האם את הדירה של חוה, או רק תשומת לב תקשורתית?
"תיבת נוח" מאגדת בתוכה את תמונת המשפחה הישראלית שמכילה בתוכה צבעים שונים, קולות, ריחות, אהבות, מיקרו-קוסמוס חברתי-משפחתי.
זהו סיפורה של משפחה מפורקת המסופר מכמה נקודות מבט של דמויות: האמא, הנכד, המאהבת. במובנים רבים זהו ספר העוסק באבל על חורבן משפחה מצד אחד, ובנחמה שאפשר למצוא לאחר ההתפרקות (חיים חדשים, אהבה חדשה), מהצד השני. זהו ספר על בית. על התשוקה לבית. (חוה היא קשישה שבני משפחתה הוציאו אותה מביתה האהוב לאחר שחלתה ושיכנו אותה בבית אבות).
"תיבת נוח" הוא רומן ביכורים מרשים ומסמך חברתי נוקב. כנרת רובינשטיין חושפת מציאות ידועה, אך לא מוכרת, ומטפלת ביד רגישה ומלאת דימיון באחת התופעות החברתיות שאוהבים לטאטא מתחת לשטיח, והיא מצב הקשישים בישראל והיחס של החברה אליהם.
כנרת רובינשטיין, נולדה ב-1979, בירושלים, בה היא מתגוררת גם היום. יוצרת ועורכת. סיפוריה ורשימותיה מתפרסמים בכתבי עת ספרותיים שונים. פרסמה סיפורים קצרים באנתולוגיה סופת חול עומדת להגיע (2005).
היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטה העברית. את עבודת המחקר לתואר שני כתבה על הרומן "קול צעדינו" של רונית מטלון.
למדה כתיבה, תקשורת ותסריטאות בבית-הספר לאמנות "קאמרה אובסקורה". עסקה מספר שנים בכתיבה עיתונאית ברשת המקומונים "זמן מעריב" בדרום ואחר-כך ב"זמן תל אביב". כתבה כתבות ותחקירים ל"עין השביעית" וערכה את עיתון הסטודנטים "פי האתון" (הייתה העורכת האישה הראשונה בתפקיד!). נשואה ואם לשתי בנות.

פרק ראשון

"הלו," אמר קול נשי, ומיכאל ידע שהלך עליו, הולכים להעיף אותו מבית-הספר, והכול בגלל טעות אחת קטנה. מכל ההסתבכויות הקודמות שלו - החיסורים וההתחצפויות והעישונים המתגרים ליד חדר המורים - דווקא בגלל ההסתבכות הזאת, הזולה וחסרת החן, הוא יעוף. המחנכת שושי הבטיחה שזה יקרה. בשכונה הקטנה שבה גרו, היה רואה אותה לפחות פעמיים בשבוע בחזות לא רשמית; בסוּפּר כורעת תחת שקיות ניילון עמוסות מצרכים, ובשישי שוטפת את הפונטו שלה במכנסי טרנינג מהוהים. היא הייתה חומקת מלהיתקל בו ומסתפקת בנפנוף מרוחק ומסויג. בלי הילקוט שהתנדנד על כתפו ובלי שרביט הניצוח שלה, הם היו סתם שכנים ויכלו לפטפט ביניהם כמו אנשים רגילים.
אבל פעם, רק כדי להביך אותה, הלך אחריה בסופּר ושאל אם היא יודעת איפה המיונז. היא נפנתה אליו מבוהלת, "נראה לי שהוא נמצא שם", ואחר-כך הצביעה בהיסוס, "אולי בעצם פה". כשזיהתה את ההתגרות שנמתחה בפניו, חזרה לדחוף את עגלתה והצביעה על אחד העובדים שחלף מולם ואמרה שישאל אותו.
"אמא או אבא נמצאים?"
"לא", ענה מיכאל והוסיף לעצמו שאמא נמצאת בראש הנקרה, בקורס שמחזק את עוצמותיה הנשיות ומחפשת דרכים אלטרנטיביות להתמודד עם זה שאבא עזב אותה לטובת כוסית שצעירה ממנו ביותר מעשר שנים. מייד הדהדו בראשו הסבריה של ורד, הפסיכולוגית שלו, שספקה כפיים וציינה כמה היא שמחה שהוא יכול להתמודד עם מצבים שונים באמצעות ההומור, כי לא כולם יודעים איך, ולא לכולם יש כישרון טבעי לזה. אבל מייד לאחר מכן סייגה את הערתה הקודמת, יש הבדל גדול בין הומור שהוא דרך התמודדות מקובלת ורצויה לבין הומור מקאברי קיצוני.
"הגעתי למשפחת גנור?"
"כן", ענה ולפתע קלט שזה בכלל לא הקול הצרוד של אלישבע מזכירת בית-הספר, או של שושי המחנכת, וגם לא של תמי שפירא המנהלת, שאתמול הודיעה לו שהחליטה לטפל בו מהיסוד. היא עמדה שלובת ידיים מול תמונות הדיוקן של נשיא המדינה וראש הממשלה, כאילו הבטיחה לשניהם אישית ולמדינת ישראל כולה, למגר את התופעה המסוכנת הזו של פשיעות קלות של בני טובים - גבותיה הורמו אל-על והיא שוב נראתה לו מגוחכת בהבעות פניה המוגזמות, בפוני שהיה מוגבּה בפאן ובשערה הצבוע בגוני חלודה ולימון, "במיוחד כשהיא באה ממךָ, מיכאל, שאתה אחד התלמידים הטובים שיש לנו בבית-הספר, וששכל בוודאי לא חסר לו". הוא ענה לה בסגנון עורך-דיני חשוק שהוא מכחיש כל קשר לפרשה, ושמבחינתה הוא צריך להיות חף מפשע עד שיוכח אחרת.
"איך אני יכולה לתפוס את אמא?"
"תנסי בנייד".
הוא כבר השתוקק להצית סיגריה, אבל האישה בטלפון אמרה שהיא ניסתה ואמא לא זמינה, ומדובר במשהו קצת דחוף.
"מתי היא צריכה לחזור?"
"אני לא יודע", הוא כבר איבד לגמרי את הסבלנות.
"היא נסעה לכמה ימים. אולי היא תחזור מחר או מחרתיים. אני ממש לא יודע".
"מדברת נטלי מבית-האבות של סבתא", פניו קפאו. רק שסבתא לא מתה. זה עיתוי מחורבן אם סבתא תמות עכשיו. הוא כבר דמיין איך בשנייה יישכחו מאמו כל המנטרות ששיננה לעצמה בסדנאות, כמו לא לאבד את השלווה ולשמור על מרכז פנימי יציב, והיא תחזור לדכדוך ולעצבנות הרגילים שלה.
"קרה משהו לסבתא?" הוא שאל בהיסוס. לרגע הבזיק בו הרעיון שאם סבתא באמת מתה, אז אולי איכשהו יישכח כל הסיפור האומלל שלו בבית-הספר. למרות נחישותה של המנהלת למגר תופעות כמוהו, היא לא תפנה להורים שלו בזמן השבעה. אחר-כך כבר תתחיל חופשת פסח, ואז אולי בדרך נס הוא יסיים את השנה.
"הממ... תשמע, זה לא מידע שאנחנו מוסרים בדרך כלל בטלפון, אנחנו אמורים לדבר עם אורנה, אורנה גנור. מי אתה?"
"אני מיכאל, הבן שלה. תגידי, סבתא מתה?"
"לא. היא לא מתה".
"אז מה, היה לה עוד שבץ מוחי?"
"לא, לא היה לה עוד שבץ".
"אז מה קרה?"
"תגיד, סבתא אולי יצרה אתכם קשר?"
"לא".
"ואבא במקרה בסביבה?"
"לא, גם אבא לא פה. ההורים שלי פרודים. לא נראה לי שאבא שלי יכול לעזור".
"טוב, בכל מקרה, אם אמא תתקשר, תגיד לה בבקשה ליצור אתי קשר דחוף, טוב?"
"טוב".
הוא סגר את הטלפון. בראשו החל להסתחרר תרחיש בו אבא בא לבשר לאמא שמשהו נורא קרה לסבתא, ואמא נופלת באפיסת כוחות לזרועותיו, ושניהם שוכחים את כל האיבה והקנאה שצמחו ביניהם עבים ועוקצניים כגבעולי שושנים. אך ורד קפצה דרוכה להזהיר אותו: אל תצפה לשום דבר, כמו שאתה אמרת לי, אין סיכוי שהם יחזרו לחיות ביחד. אתה אפילו לא יודע אם אתה באמת רוצה בזה. אבל זה נורמלי שאתה, כמו כל ילד, לא מוכן לוותר על הרעיון שהוריךָ יחזרו לאהוב ולחיות שוב כמשפחה אחת.
אבל אני לא ילד, רצה להתריס בפניה, ומחה על כך שאפילו בדיאלוגים המדומיינים שלו אתה, התעלמה ורד מסממני הגבריות שלו; הזיפים הדקים שלא גילח, ההליכה הזקופה, הזרועות המתוחות לאחור. ורד פסקה: זה לא קשור לגיל, כולנו ילדים, כולנו ילדים של ההורים שלנו.
הקליניקה שלה הייתה מקושטת ברפרודוקציות של מאטיס ופיקאסו ומרוהטת בטוב-טעם, ורוב הזמן שישב שם כילה את כוחו במאמצים נואשים לא להתאהב בה. היו ימים שהלך לו, והיו ימים שבהה בה ושתק, וראה איך היא בפניה החיוורות מנסה לפענח מה מתרוצץ אצלו בראש. עיני השקד החכמות שבערו מאחורי מסגרת המשקפיים המוזהבת והמהוגנת שלה, ביקשו לדעת עליו יותר ולברר איך הוא מרגיש.
הוא ידע שהוא נאיבי להאמין שיש סיכוי שאישה צעירה ומשכילה בת שלושים ושתיים תרצה נער בן שבע-עשרה שהגיע לטיפול פסיכולוגי, לאחר שההורים שלו, שכבר שנים לא מסכימים על שום דבר, וכל שיחה שלהם מסתיימת בצעקות, הגיעו למסקנה משותפת שהוא מוכרח ללכת לטיפול. בצעד יוצא-דופן ומאוד לא אופייני לשניהם, התנו את המשך מימון שיעורי הנהיגה שלו בזה. והוא המשיך להתווכח אִתם אף שכבר השתכנע, ואפילו קצת החמיא לו שהם דואגים לו ביחד.
וזה מה שהוא אמר לה ישר בפגישה הראשונה. "ומה אתה חושב על זה?" שאלה אותו ורד. "ככה לא מחנכים", הוא ענה. ורד הסכימה אתו, אבל גם הנחמדות שלה והעובדה שבכף ידה היה מעוך כל הזמן כדור טישו ממורטט בהיכון לנגב את אפה האדום, לא ריככו אותו, והוא התאכזר אליה כמה שבועות רצופים, המציא כל מיני חלומות מסויטים וביקש ממנה שתנתח אותם בשבילו. אחר-כך סיפר סיפורים נוראיים על מכות שהוא ואחיו הקטן ואמו חטפו כביכול מאביו, ואיך בילדותו הסתתר במקלט לילה שלם כדי לא להיפגע מהצלחות ששבר אביו בהתפרצויות הזעם שלו.
היא התכווצה בכיסא הקש ולא אמרה דבר. רק בתום הפגישה החמישית או השישית, הפטירה שההתנגדות שלו לטיפול היא שלב מוכר וטבעי שמתועד במחקרים, התנגדות שהיא נתקלת בה כמעט עם כל פציינט. ורד ציפתה לספוג את ההתעללויות שלו, אולי אפילו השתעממה מהן, הוא הרהר והזדעזע. בפגישה לאחר מכן חש מובס וכבר רצה להתחפף משם ולעשן ג'וינט. הטלפון שוב צלצל.
"יש לסבתא בן שגר בארצות-הברית, נכון?" שאלה נטלי.
"כן", הוא ענה ותופף בעצבנות ברגליו. "אני יכול לתת לך את המספר שלו".
"יש לי. גם הוא לא עונה".
"הוא פשוט מאוד עסוק. הוא פרופסור מאוד מכובד וחשוב באוניברסיטת פרינסטון".
"טוב, תשמע. אני רוצה שתמסור לאמא שסבתא שלך נעדרת מבית-האבות כבר כמה שעות ושאנחנו מחפשים אחריה".
"מה?"
איך סבתא יכולה להיעלם? היא הרי בקושי זזה. כשביקר אותה בפעם האחרונה היא צלעה והייתה מבולבלת לגמרי. כמה פעמים העירה משהו על גילו הצעיר והוא זעף. "סבתא, עברו כבר כמעט ארבע שנים מהבר-מצווה שלי". אחר-כך בדרך למכונית אמר לאמו שסבתא היא כמו דמות בסרט שנתקעה בזמן.
"מה זאת אומרת, נעדרת?"
"היא יצאה לטיול בוקר ועדיין לא חזרה. בטח הלכה לטייל בסביבה ואיבדה את הדרך. בגלל שהיא מוכרחה לקחת תרופות, חייבים למצוא אותה עד אחרי-הצהריים".
הוא סגר את הטלפון ומייד ידע מה עליו לעשות. הוא נעל את נעלי הספורט שלו, דחף את חבילת הסיגריות לכיס וחיפש כוס נקייה. הכלים המלוכלכים שעמדו בכיור הגעילו אותו. שטיפת כלים הייתה כלי התנגחות מרכזי אצל הוריו. כל אחד ציפה שהשני יעשה את העבודה וכל אחד נשבע שהוא לא יעשה כלום עד שהשני יזיז את התחת שלו ויראה קצת נכונות. "גם הילדים הם דוגמה מעולה לחינוך הכושל שלך, כן שלך, חינכת ילדים פרזיטים שלא נוקפים אצבע ולא עושים כלום ורק מחכים שהכול יוגש להם בכפית של זהב. מתי בפעם האחרונה ראית אותם שוטפים כוס או מסדרים את המיטה שלהם?"
תקופה ארוכה הוא עשה הכול בשביל להיות כמה שפחות בבית ולהתנדב לכמה שיותר ימי ניקיונות שבטיים ומפקדי אש. שעות קָשר חבלים לסנדות מתחת לשמש הקופחת בשבט והחברים חשבו שהוא צופיפניק מורעל, ולא ידעו שהוא בסך הכול נמלט מביתו, כי בשום פנים ואופן לא היה יכול לראות את אמו מתבזה, ומקווה שהפעם עם התספורת הקצוצה או הגוון הבהיר בשיער וחצאית המיני והאיפור, ישוב קסמה האבוד.
"שמת לב שאתה מאוד ביקורתי כלפי אמא שלך ומאוד אוהד את אבא שלך, שהוא לפי מה שאתה מספר, זה שפירק את החבילה"? הטיחה בו ורד. הוא זע בכיסא בחוסר נוחות. "זה הגיוני שאתה כגבר תזדהה אתו, אבל במקרה שלך אני ממש מרגישה איך ההזדהות שלך היא לגמרי טוטלית, כאילו גם אתה קצת, כמוהו, הפסקת לאהוב אותה. איך אפשר להפסיק לאהוב את אמא?" הוא רצה למחות, אבל אז בדיוק הפגישה הסתיימה. "נדון בזה בפעם הבאה," היא אמרה, וזה הרגיז אותו.
בפעם הבאה כבר לא הסכים לפתוח את לבו, וכשחזר, התבונן באמו שישבה ישיבה מזרחית וקראה עיתונים בסלון. המשקפיים גלשו במורד אפה וחרצו סימנים אדומים בין עיניה. היא הרגישה את מבטו נח עליה וניסתה להניח את ידה על כתפו, אבל הוא התנער ממנה, נבוך.
"קרה משהו?" שאלה. מבלי להתכוון, נדד מבטו לשערות השיבה שצמחו מאחורי אוזניה והוא נבהל לרגע וחשב, מי ירצה אותה עכשיו כשהיא זקנה ומשומשת?
"אמא, את חייבת ללכת למספרה. כל הראש שלך מלא שערות לבנות".
עיניה הושפלו לשטיח, היא בלעה את רוקה, והוא לא ידע מאיפה עמד לה הכוח להתעלם ולשאול אותו בטון אימהי דואג, אם זה הכול, אם לא מטריד אותו משהו אחר. אם לא רצה לדבר אִתה באיזה עניין.
"שלום. הגעתם למענה הקולי של טלפון מספר..." דקלמה מזכירה אוטומטית בטלפון הנייד של אמו.
"אהלן. הגעתם לטלפון של עמיקם גנור, מדריך טיולים. אני מטייל כעת בשבילי ישראל היפה ולא בכל מקום יש קליטה. אשמח אם תשאירו לי הודעה ואחזור אליכם בהקדם".
היי אבא, אני יודע בדיוק באיזה שבילים אתה מטייל. בבקשה תחזור אליי כשתגמור, רצה מיכאל לומר, אבל במקום זאת סינן "שני מניאקים". הטלפון היה עוד בידו ונשמע הצפצוף, ולא היה לו אכפת אם הוא הוקלט במזכירה האלקטרונית. במידה מסוימת, משהו בו אפילו רצה שהוא ישמע אותו. הם אף פעם לא היו בסביבה כשבאמת היה צריך אותם.
הוא כיבה את האורות, סגר את התריסים, נעל את הדלת ויצא.
"לאן אתה רץ, מיכאל?"
כבר מהכניסה לבניין זיהה את כרמלה, השכנה המעצבנת מהקומה למטה, חוזרת משיעור התעמלות, ומחייכת אליו במין מתיקות מבחילה.
"סבתא שלי הלכה לאיבוד, וההורים שלי התאיידו מהשטח. את קולטת?"
היא לא קלטה בכלל, היא התבלבלה מעצם זה שבכלל ענה לה, והוא המשיך ללכת, כמעט לרוץ, ובמשך כמה רגעים שמע אותה הולכת אחריו וממשיכה לדבר. הוא עבר דרך גן המשחקים ברחוב ביאליק שצמחו בו שיחים גבוהים של הרדוף ואחירותם. ריח חזק של פריחה והִתרבּות בישם את האוויר. מתקני השעשועים היו נטושים ורק עטיפות דרוסות של במבה וביסלי רמזו שאתמול התנדנדו פה ילדים. הוא בעט באבני החצץ הלבנות ודילג מעל שלוש מדרגות כמו שאהב לעשות כשהיה קטן. אז דקרו בגבו מבטיה של אמו שעקבו אחריו, תסתכל לאן שאתה הולך. אל תרוץ, אתה יכול ליפול. ואביו הרעים מנגד, תעזבי אותו, תני לו ביטחון.
בדרך לנילי ניסה לדמיין מה ורד הייתה אומרת לו שמעה על המקרה בבית-הספר. בטח הייתה מגרדת בשערה ושואלת: אבל למה עשית את זה? הרי כסף לא חסר לך. אתה אומר שאתה מקבל כמה שאתה רוצה ושקונים לך מה שאתה צריך, אז מה רצית? למשוך תשומת לב? לעורר את ההורים שלך שעסוקים עכשיו עם עורכי-דין ובתי-משפט לבדוק מה קורה עם הילד שלהם? זו בעצם הייתה זעקת עזרה?
והוא היה עונה, "תיארתי לעצמי שתחשבי שזו מזימה מתוכננת, אבל ממש לא תכננתי את זה. פשוט הייתי צריך כסף לסיגריות, זה הכול. לא חשבתי שאיתפס, ולא רציתי להיתפס". ואז היה פונה אליה, בוחן את נאמנותה: "את מאמינה לי?"
"ונגיד שכן", הייתה ורד נענית לסחיטתו, "נגיד שאני מאמינה לך, בכל זאת אני עדיין לא יכולה להבין למה לא הודית".
גם הוא לא הבין מדוע התעקש לא להודות, אף שאיציק אב-הבית ראה אותו יוצא בריצה מהכיתה הריקה לפני יומיים. שעה וחצי אחר-כך, גילתה שושי שמאה השקלים נעלמו. "איך אתה מסביר את זה"? והוא לא ידע איך משלו בו התעוזה וקור הרוח להישיר אליה מבט ולהמשיך להיתמם.
נילי פילסה דרכה בין הבגדים הזרוקים על השטיח, ולבסוף נעמדה כה סמוך אליו עד שהיה יכול להריח את הבל פיה בחדר החשוך. היא מוללה את שערותיו, ושוב לא ידע אם היא רוצה אותו או שהיא סתם נהנית לשחק אתו, ולמה לעזאזל האצבעות היפות והארוכות שלה, שנדבק בהן ריח דחוס וצהבהב של סיגריות, נוגעות בו ככה. הוא התאפק לא להניח את כפותיו על לחייה וללקק את שפתיה האדומות, ונלחם ברצון להרים את חולצתה, ללטף את בטנה השטוחה ולצבוט את פטמותיה.
אבל הוא התעשת, ומייד הדף אותה. בשום פנים ואופן לא רצה להתבזות כמו אז לפני חודש, כשבדחף בלתי-נשלט מצא את עצמו פתאום גוהר מעליה ונושך קלות בצווארה, ואחרי כמה שניות גילה שפניה מתוחות וכתפיה קפואות. היא התנערה ממנו וקמה ואמרה, "לא כדאי מיכאל, לא כדאי".
ואחר-כך הציתה להם סיגריות, ואמרה שמאז הפעם ההיא שניסו, היא מרגישה שמשהו התקלקל ביניהם. והיא שוב הסבירה למה הם צריכים להישאר חברים אפלטוניים. לא בגלל הפוריטניות, אלא בגלל שאם נזדיין, אז הדבר היפה והטהור שיש בינינו ייגמר מייד, תראה מה קרה לזוגות אחרים בשכבה ששכבו.
כדי להסוות את דחייתו המשפילה, הנהן ושאף עמוק לריאות וניסה להסתיר את פניו הנפולות. היו לה הרבה מילים יפות שיכלו להסביר את סירובה, אבל אף אחת מהן לא פייסה וניחמה אותו.
"אז איך סבתא שלך בכלל בתור בן-אדם? היא שאלה בעודם הולכים לתחנה, ויללות ייחום צווחניות של חתולי רחוב התערבבו בשיעולים השחפתיים של האוטובוסים. הוא לא ידע על איזו סבתא לספר; על הסבתא שלפני המחלה, זו שידעה לצחוק על הכול, לראות סרטים של ספייק לי ורוברט אלטמן, ולשמוע מוזיקה של הביטלס ואלביס? או על הסבתא שאחרי, התימהונית והזרה, בעלת האישונים הירוקים שצפו כמו גולות ריקות בשמורות העיניים. זו שלא ידעה איזה יום היום, מה השעה, ובקושי ידעה איפה היא נמצאת ומי היא בכלל. "סבתא שלי לא כל-כך בעולם".
הוא חשב שמוזר שנילי לא שואלת אותו על מה שקרה בבית-הספר. אם יש ביניהם באמת ידידות אפלטונית עמוקה, הם לא אמורים להיות פתוחים וכנים אחד עם השני ולדבר על הכול, גם על דברים כאלו?
בכל זאת, אומנם נילי שתקה, אך ורד שבראשו לא הניחה לו. אם באמת היה חסר לך כסף, אז למה לעזאזל לא לווית מאדם או מנילי? למה היית צריך לגנוב? ואם היית צריך רק עשרים שקלים לסיגריות, למה לקחת שטר של מאה? ואני עדיין לא מבינה למה היית צריך גם לשקר? לא היה יותר פשוט להודות. חטאתי, פשעתי, סליחה, אחזיר את הכסף. לא היו לו תשובות לבית-הדין שהתנהל בראשו. ואז חש במשיכת שרוול בחולצתו, "מיקו, הגענו".

רומן ביכורים. מאת: כנרת רובינשטיין. בראשית - סדרת איכות ליצירה ישראלית. עורך: עמיחי שלו. הוצאת רימונים בשיתוף הוצאת עמדה. 207 עמודים, 82 שקלים
תאריך:  28/05/2013   |   עודכן:  28/05/2013
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 אהבה חדשה / Newlove  מעריב
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עפר דרורי
הספר עוסק ברובו בניסיונותיו הרבים של יותם ובדרכים שונות להחזיר את תמי לביתם המשותף שעזבה. תוך כדי ניסיונותיו אלה מגיח לביתו אחיו הצעיר של יותם שחזר משנות נדודים וחיפוש עצמי בזן בודהיזם
ציפי לוין
מיקה טסה עם אביה לחו"ל כדי להביא ארצה כלבת טוי פודל שחורה ומתוקה שנקראת "לילה"    במהלך הטיול נכונו להם הפתעות והרפתקאות מסעירות עם תעלומה אחת גדולה
ציפי לוין
"פרויקט רוזי" מאת גרהם סימסיון הוא רומן שנון, מקורי וכובש לב    "הגארדיאן" משבח: "נראה שלדון טילמן, הגנטיקאי החנון של גרהם סימסיון, נכונו חיים הרבה מעבר לפרק האחרון של הספר"
עפר דרורי
הרומן עוסק בחיילת המשרת כמדריכת כלואים בכלא צבאי לאחר מכן מגויסת ליחידה חשאית בחו"ל ולאחר ארבע שנים עוברת להיות חוקרת פרטית בעלת משרד חקירות
ארווין קליין
שיחות עם אלוהם הוא ספר חובה לאדם הרוצה להבין באמת את העולם שמעבר ואת מהות קיומו פה
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il