היום, יום רביעי, תעלה בכנסת הצעת חוק שאושרה בוועדת השרים, לאסור על ייבוא כבד אווז. אני קורא לתמוך בה.
בקרב תעשיית הבשר האכזרית, פיטום אווזים מייצג קיצונות מיוחדת: דחיסה פיזית אלימה של אינסוף מזון לגרון האווז, כדי לייצר את ה"מעדן" האכזרי. מי שצפה בנוהג יודע שהאווזים מנסים לברוח לפני שהצינור נאנס לתוך גרונם, ויכול רק לדמיין כמה החוויה כואבת וטראומטית.
דמיינו צינור נדחף בכוח לגרונכם עם שפע מזון שמוזרם. מעורר תיאבון? כמה עצוב, שבשם ההנאה הגסטרונומית שלו, האדם מוכן להפוך את חווית האכילה של יצור תבוני וחש לזוועה מתמשכת.
בשנת 2003, באומץ רב, ביטל בגצ תקנה שאפשרה להמשיך בנוהג האכזרי. פינוק גסטרונומי אינו מצדיק אכזריות וסבל כאלו. עקב ההחלטה המבורכת, נעלמה כמעט לגמרי התעשיה האכזרית מנוף ארצנו, וכמה טוב שכך.
אולם לעיתים הרוע אינו נעלם, אלא רק עובר דירה. הסחר בכבד אווז עדיין מתנהל באין מפריע, כאשר הכבד מיובא מחו"ל. הוא אומנם התייקר, ויש ערך בכך שהאכזריות יקרה יותר. אולם הוא עדיין זמין. תשאלו את אנשי לילה כלכלי, שערכו לנו שיעור באכזריות, באכילה פומבית של ה"מעדן", שהעלתה בי תהיות אם בהמשך נראה גם טעימות של מעדנים אקזוטיים אחרים, דוגמת כלבים וחתולים מסין.
הרוע עדיין קיים בשפע. האווזים עדיין מעונים בתעשיה השפלה. הנחמה היא שכבר לא מדובר באווזים ישראלים. נחמה? קצת: האכזריות בפועל אינה בשטחנו. אבל מה באמת השגנו חוץ מייקור האכזריות, בשעה שאנו מתירים את המשך מימונה לצורך הגשתה לשולחן האוכל שלנו?
תארו לעצמכם שלאחר שגילינו רשת ישראלית של קצירת איברי אדם לצורך סחר, מדינת ישראל תאסור על קצירת איברים.
סחר באיברים, מנגד, יהיה מותר: רשת צרפתית שתפעל באופן שיטתי וגלוי תשלח לשימושנו כליות, כבד ולב אדם שנקצרו באלימות ובכפייה. אבל הי, כל עוד האיברים הנקצרים אינם ישראלים, אנחנו בסדר עם התופעה הזו ועם מימונה.
תארו לעצמכם שגילינו רשת להפקת פורנוגרפיית ילדים ישראלית, שכופה על ילדים לקיים יחסי-מין מול המצלמה לטובת סוטים שמבקשים לצפות בכך. המדינה תאסור מייד על הפקת חומרים כאלו בישראל, אך תאפשר לישראלים לקנות פורנוגרפיה שמופקת באין מפריע בצרפת. אז נכון שילדים נאנסים; אבל הי, לפחות הם לא משלנו.
הדוגמאות האבסורדיות הללו, איכשהו, נשמעות הגיוניות יותר מאשר זו של כבד אווז, משום שבאופן כללי, בצדק או שלא, חיי הישראלי בישראל חשובים לנו יותר מחיי צרפתי בצרפת, גופו של הילד הישראלי בישראל חשוב לנו מגופו של הילד הצרפתי בצרפת. האם חשובים לנו יותר חיי האווז הישראלי מאשר חיי האווז הצרפתי? או שמא חשוב לנו להפסיק לקדם את האכזריות?
כמו ילדים, חיות הן תמימות וחסרות הגנה. איננו יכולים לשלוח את משטרת ישראל לעצור את פיטום האווזים בצרפת. אנו יכולים, מנגד, להפסיק לקדם את הפיטום. הפיטום נובע מסיבות כלכליות: יש ביקוש, יש היצע. איננו יכולים לחסל את ההיצע במדינות זרות. אנו יכולים, מנגד, לצמצם אותו באיסור ייבוא. לאיסור כזה ערך כפול. האחד הוא פחות אווזים שיעונו בתעשיה. בעלי-חיים אינם מספרים, הם פרטים. כל אווז חש וכל אווז רוצה לחיות וכל אווז סובל. כידוע, כל המציל נפש אחת מעינויים, כאילו הציל עולם ומלואו.
התועלת השנייה מהאיסור היא אמירה ערכית מוסרית חשובה למדינתנו. טרם הגענו לשלב שבו אכילת חיות אסורה. אבל נוכח הכרה בנפשן ובערכן של החיות שלא כמוצר כלכלי גרידא, איסור ייבוא כבד אווז שולח מסר בדבר צמצום האכזריות, ומודיע בזאת שישנן פרקטיקות שאיננו מוכנים להוסיף ולראות על שולחננו. יש גבול לאכזריות, וחצייתו כחוק לא תתאפשר עוד בגבולותינו.
די לייבוא כבד אווז.
