X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
פרופ' נעם זהר, פרופ' דני סטטמן   |  מכון שלום הרטמן  |  hartmaninstitute.com
המלחמה המתמשכת בסוריה ותמונות האזרחים ההרוגים המגיעות משם מעלות מחדש את שאלת החובה המוסרית של מדינות העולם, ובכללן ישראל, להתערב בסכסוכים מסוג זה שיחה על מקורותיה של התביעה המוסרית לסיוע הומניטרי, על תוקפה ועל גבולותיה
▪  ▪  ▪
סיוע הומניטרי. חובה? [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
פרופ' דני סטטמן:
במקרה של סוריה יש מכשול גדול עוד לפני שאנחנו דנים בחובה המוסרית, והוא שאלת התועלת המעשית. כלל לא ברור האם התערבות במקרים כגון אלו תביא לתוצאות רצויות, שכן בדרך כלל מדובר בסיטואציה מסובכת, בהן הכוח המתערב פולש למדינה מסוכסכת ואין בכוונתו להישאר שם. פעמים רבות המדינה המתערבת תיקלע למצב של תקיעוּת והתבוססוּת בסכסוך שאינו שלה, או שהיא תעזוב ותותיר אחריה כאוס, שלא בטוח שהוא עדיף מהמצב המלחמתי שהיה שם לכתחילה.

   רשימות קודמות
  תמלוגי הגז: מוסר פוליטי והיגיון כלכלי

פרופ' נעם זהר, תנאי מקדים לדיון על החובה לסיוע הומניטרי הוא ההנחה כי יש לנו אחריות מוסרית כלפי ה"אחר", שאינו שייך לקהילה. האם המקורות היהודיים מכירים בחובה כזו?
במקורות שנוצרו בתקופת הגלות אפשר למצוא בדרך כלל ניסוח של חובה מוסרית חזקה כלפי חברי הקהילה היהודית בלבד. שכן כל עוד היהודים חיו במפוזר בארצות שונות, כמיעוט בעל זכויות מוגבלות ונטול ביטחון בסיסי - המחשבה על התגייסות לעזרתם של אחרים מחוץ לחברה היהודית הייתה מעבר לאופק. במידה רבה של צדק, היהודים היו עסוקים בעיקר בבניית הביטחון שלהם עצמם ובניסיון שלא להיפגע על-ידי קהילות אחרות, חזקות מהם.
אפשר אומנם למצוא מעין מחויבות כלפי ה"אחר" בברייתא המובאת בתלמוד הירושלמי, ולפיה בעיר מעורבת של נכרים ויהודים, יש קופה משותפת שמתוכה "מפרנסין עניי ישראל ועניי גויים ומבקרין חולי ישראל וחולי גויים... מפני דרכי שלום". בימי-הביניים (למשל אצל הרשב"א בספרד) התפרשה הלכה זו כמחייבת אחריות משותפת של יהודים וגויים לצרכים אלו של אלו. אך זוהי חובה מצומצמת ומקומית לקהילה הבודדת; קשה יהיה למצוא במקורותינו ניסוח של חובה עקרונית וכללית יותר.
אך כל זה השתנה עם המהפכה הציונית. הרעיון הציוני לפיו חזרנו להיות שחקנים פעילים על במת ההיסטוריה נושא בחובו השלכה מוסרית מתבקשת - שנהיה גם אחראים לגורלם של בני אדם בכל חלקי כדור הארץ, יחד עם שאר עמי העולם.
החובה המוסרית הזו כוללת גם התערבות בסכסוכים צבאיים בהם נפגעים אזרחים, כמו זה שמתרחש בסוריה?
בנוגע לסכסוכים אלימים צריך להבחין בין שני סוגי אחריות. יש אחריות מרחיקת לכת המגולמת באימוץ תפקיד ה"שוטר" של העולם; במסגרת זו, אם מתבצעים פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות במקום כלשהו בעולם אזי מדינה שלישית מחליטה להתערב בסכסוך באופן פעיל כדי להגן על הצד הנפגע. זו אחריות שדורשת עוצמה צבאית, ויש בה גם יומרה לא קטנה. בפועל, רק מעצמות כמו ארה"ב או קואליציות בינלאומיות מתערבות באופן כזה, וגם זה רק לעתים נדירות. בבסיס האחריות הזו עומדת התפיסה שיש נורמות מוסריות השייכות לכל העולם וניתן לכפות על כל המדינות להיענות להן. אפשר אולי להשוות זאת לתפיסת הרמב"ם, לפיה יש חובה לאכוף בכוח את מי שאינו יהודי לקיים את שבע מצוות בני נח, שאפשר לראותן מעין קוד התנהגות מוסרי-דתי בסיסי. כיום אפשר לראות זאת בניסיון של גופים בינלאומיים דוגמת האו"ם או בית הדין הבינלאומי בהאג להגדיר מה הם פשעי מלחמה, לנסח סטנדרט הומניטרי בינלאומי ולאכוף את יישומו.
התערבות מינורית יותר כוללת הימנעות מעזרה לצד הפוגע והטלת סנקציות כלכליות עד למצב של אמברגו - איסור סחר וניתוק היחסים עם המדינה הפוגעת; שכן בדרך-כלל מעשי הזוועה של מדינות דיקטטוריות מתאפשרים באמצעות רכישת נשק וציוד ממדינות אחרות. הימנעות מסיוע לצד הפוגע היא חובה מוסרית שאפשר למצוא לה גם מקורות במסורת היהודית, אך לצערנו מדינת ישראל לא תמיד עומדת בה. יש לא מעט משטרים מפוקפקים שישראל מספקת להם נשק, ציוד והכשרה צבאית - אם באופן רשמי, על-ידי גורמים ממשלתיים, ואם באופן עקיף, בעזרת מתן ברכה ועידוד לגורמים ישראלים פרטיים לספק שירותים כאלו. הדבר קשור כמובן להיבטים כלכליים ופוליטיים - ישראל מבקשת להרוויח בני ברית מתוך דאגה לאינטרסים שלה עצמה, ולכן היא מפתחת קשרים עם גורמים שאינם תמיד נמצאים בצד הנכון של המתרס מבחינה מוסרית. כך למשל, יש לישראל היסטוריה בעייתית ביותר של שיתוף פעולה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות ה-70 וה-80, דבר שנזקף לחובתנו עד היום בקרב הקהילה הבינלאומית.
האם הדאגה לאינטרסים הפנימיים של ישראל - כלכלה יציבה וביטחון צבאי - אינם יכולים לשמש כסיבה מוסרית מספקת לשיתופי פעולה עקיפים כאלו?
אכן, יש בעיה כלכלית כבדת-משקל בתחום ייצור הנשק: מבחינה כלכלית, כדי שישראל תוכל לייצר נשק בעצמה היא חייבת גם למכור אותו לאחרים; עלות המחקר, הפיתוח ואחזקת קו הייצור דורשת למכור נשק לפלח שוק גדול יותר מאשר צה"ל לבדו. אם ישראל לא תמכור נשק אולי היא לא תוכל לפתח ולייצר נשק בעצמה, ותצטרך להסתמך על קניית ציוד צבאי מבחוץ. אבל גם במקרה כזה עומדת עדיין השאלה למי מוכרים נשק - האם לכל מי שישלם בעבורו, או שיש למדינת ישראל קווים אדומים. כאן יש שאלה של כדאיות מול מוסר. אני סבור שאם הנשק שישראל מוכרת למדינה מסוימת מאפשר רצח, דיכוי, הגליות, וכדומה - אסור לישראל למכור לאותה מדינה, והיא צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר כלכלי ופוליטי עבור ההכרעה המוסרית הזו. כפי שאמרתי, לחזרתה של ישראל לבמת ההיסטוריה יש השלכות מוסריות משמעותיות, וישראל לא יכולה להסיר מעצמה אחריות ולטעון שהיא סוחרת בנשק מסיבות כלכליות בלבד.
בהקשר הזה, יש להסתייג לדעתי מתשובה שכתב הרב ח"ד הלוי בנושא מכירת נשק לחו"ל. עמדתו הייתה שמכיוון ששיקולי העסקה נוגעים לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ישראל, וקברניטי המדינה יודעים מה נכון עבור מדינת ישראל - הם אלו שצריכים להחליט. אבל יש לקחת בחשבון שלא כל מה שכדאי הוא ראוי, וגם אם מנהיגי המדינה מחשבים נכון את האינטרס הישראלי - יש גם שיקולים מוסריים שצריכים לגבור לפעמים על שיקולי התועלת.
העובדה שחובת הסיוע של ישראל נגזרת מכניסתה למגרש ההיסטורי, וכתוצאה מכך להפיכתה לחברה בקהילה הבינלאומית, מעלה שאלה נוספת - מה היחס בין חובותיהן של המדינות השונות בקהילה הבינלאומית? האם האחריות מוטלת לפתחה של כל אחת מהן באופן שווה?
שאלת חלוקת האחריות היא שאלה כבדה, שבמקרה שלנו יכולה להתקשר למושג חשוב שמופיע אצל קאנט - "חובות לא שלמות" (Imperfect Duties). קיימות פרשנויות שונות למושג הזה, אבל דומה שהכוונה היא לחובה שצריכה להיעשות אבל לא מוגדר מי צריך לעשות אותה. כך למשל, יש חובה מוסרית לדאוג לעניים מעבר למה שעושה הקהילה או המדינה, אך על מי מוטלת החובה? על עשירי הקהילה? על כולם? וודאי שאין אדם אחד שיכול לדאוג לכל הצרכים של כל העניים, ולכן האחריות צריכה להתחלק באופן כלשהו בין בני אדם שונים.
כך גם לגבי החובה המוסרית שמוטלת עלינו לשלוח סיוע הומניטרי לאוכלוסיה במצוקה. ברור שאין מדינה שיכולה לדאוג לכל מי שצריך סיוע ברחבי העולם, וצריכה להתבצע חלוקה מסוימת של "נטל" הסיוע; אבל אין לנו מנגנון מסודר שמחלק את המלאכה בין המדינות.
בהקשר הזה, ראוי לציין את התגובה המרשימה של מדינת ישראל בראשות מנחם בגין לסוגיית הפליטים הוייטנאמים בסוף שנות ה-70. אחרי מלחמת וייטנאם נמלטו אזרחים רבים מוייטנאם, וחלקם מצאו את עצמם מפליגים בים בספינות רעועות מבלי שאף מדינה בעולם מוכנה לקבל אותם. בגין הכריז שלאור העבר היהודי לא נוכל להתעלם מפליטים שאינם מוצאים מקום לכף רגלם באף מדינה בעולם. מנגד, מדינת ישראל הקטנה לא יכלה לקלוט את כל הפליטים הוייטנאמים. כפתרון הוצע תחשיב שבו נלקחו בחשבון כל המדינות הפוטנציאליות שיכולות לקלוט פליטים; מספר הפליטים הוייטנאמיים חולק באופן תיאורטי בין המדינות השונות, בהתאם לגודל האוכלוסיה של המדינה הקולטת. לפי תחשיב זה קלטה ישראל כמה מאות של פליטים, ובמקביל רמזה למדינות גדולות ממנה על חובתן שלהן להשתתף במאמץ ההומניטרי.
פרופ' דני סטטמן, מהי בעצם ההצדקה הפילוסופית להטלת חובה מוסרית על מדינה כלפי אנשים שאינם אזרחיה, הנמצאים במצוקה במקום אחר בעולם?
זו שאלה כבדה שלא בטוח שיש עליה תשובה ברורה. למעשה, שאלה בסיסית יותר היא האם לבני אדם יחידים יש חובה להתערב כשהם מודעים לסכנת חיים של מישהו אחר. באופן אינטואיטיבי אנחנו מרגישים שכן, ומהדהד בנו הציווי המקראי "לא תעמוד על דם רעך", אבל בפועל - מעטים נוהגים כך. אומנם אם נראה מישהו במצוקה, או אפילו אם נדע על אנשים שנמצאים בסכנת חיים בישראל ננסה להגיש להם עזרה. אבל מה לגבי אנשים אחרים בעולם? לא מזמן התפרסם הנתון המזעזע לפיו בכל דקה מתים ברחבי העולם חמישה ילדים. רובנו קוראים את זה בעיתון ועוברים לסדר היום מבלי לחוש חובה מוסרית להתערב.
ישנם פילוסופים, כמו פיטר סינגר מאוניברסיטת פרינסטון, שאכן טוענים שהפער בין התגובה שלנו כלפי אדם מהקהילה שלנו הנמצא בסכנה לבין תגובתנו לאדם רחוק יותר הוא בעייתי מבחינה אתית ואין לו הצדקה פילוסופית. ממילא, אנחנו אכן נדרשים לעשות יותר למען אנשים ברחבי העולם - לתרום כסף לארגונים הומניטריים למשל. אבל זו עמדה הנחשבת קיצונית מבחינת החובה המוסרית שהיא מטילה על האדם. קשה מאוד לנסח ולהצדיק חובה מוסרית מוחלטת כזו מבחינה פילוסופית, בין השאר משום שזו חובה המוטלת בו-זמנית על כל בני האדם שחיים על כדור הארץ.
במקרה של עם או מדינה שניצבת בפני קטסטרופה, הכתובת לבקשת עזרה איננה בני אדם יחידים אלא שאר העמים והמדינות בקהילה הבינלאומית. המחויבות המוסרית של אלה להתערבות הומניטרית קרובה לדעתי למחויבות של היחיד כלפי יחידים אחרים; כלומר, אין כאן חובה מוסרית במלוא מובן המילה. ישנן 193 מדינות באו"ם, וקשה להניח שלכל אחת מהן מופנית דרישה מוסרית של ממש להתערב, כמו שקורה במצב של חובה מוסרית המופנית למדינה ספציפית בנושא ספציפי. כאן מדובר בחובה יותר כללית, וממילא פחות חריפה, שצריך למצוא מינוח חלש יותר לתאר אותה - "הגינות", "אחווה" או "סולידריות".
אם כך במקרה של סוריה לא מוטלת חובה מוסרית של ממש על מדינות אחרות להתערב לטובת האזרחים שם?
במקרה של סוריה יש מכשול גדול עוד לפני שאנחנו דנים בחובה המוסרית, והוא שאלת התועלת המעשית. כלל לא ברור האם התערבות במקרים כגון אלו תביא לתוצאות רצויות, שכן בדרך כלל מדובר בסיטואציה מסובכת, בהן הכוח המתערב פולש למדינה מסוכסכת ואין בכוונתו להישאר שם. פעמים רבות המדינה המתערבת תיקלע למצב של תקיעוּת והתבוססוּת בסכסוך שאינו שלה, או שהיא תעזוב ותותיר אחריה כאוס, שלא בטוח שהוא עדיף מהמצב המלחמתי שהיה שם לכתחילה.
המקרה של ההתערבות האמריקנית בעירק הוא דוגמה טובה בהקשר הזה. מצד אחד, יש פילוסופים שסברו שבדיעבד, לאחר שהתגלו הזוועות של משטר סדאם חוסיין, אפשר לטעון שהמלחמה הייתה מוצדקת כי היא סייעה לאזרחים העירקיים שסבלו ממשטר רודני ואכזרי (וזאת למרות שהמוטיבציה להתערבות לא הייתה הטבת המצב של העם העירקי עצמו). מצד שני, כלל לא ברור שלאחר סיום הלחימה והעברת המפתחות לממשלה העירקית החדשה החיים בעירק בטוחים יותר מכפי שהיו קודם לכן. הכאוס שם הוא עצום, והפיגועים בשנים האחרונות גבו את חייהם של עשרות אלפי אנשים.
ומהבחינה הזו תרחיש של עזרה ישראלית לאזרחים הסורים הוא אף מסובך יותר.
בוודאי. למעשה, אם ישראל תתערב בסוריה היא תכניס את עצמה לסיטואציה בלתי אפשרית. ראשית, כוחות המורדים באסד אינם פרו-ישראלים, וישנה שאלה גדולה מה יקרה ביום שאחרי הבסת אסד. בנוסף, צריך לחשוב גם על האפשרות שאסד ישרוד את ניסיון המהפכה הזה - מה יקרה ביום שאחרי המלחמה בתרחיש כזה, אם ישראל תתמוך בניסיון הפלת המשטר? יש כאן סיטואציה מורכבת ומלאה באי-וודאות, והתערבות ישראלית תהיה מעין הימור מבלי לדעת עד הסוף את ההשלכות שלה.
האם אין לישראל חובה מיוחדת לסייע לאזרחים הסורים בשל השכנוּת הגיאוגרפית בין שתי המדינות?
כיום הקרבה הגאוגרפית אינה מהווה גורם של ממש בחלוקת האחריות בין מדינות שונות. מדינות כמו גרמניה או צרפת, למשל, יכולות להעביר לסוריה ציוד רפואי והומניטרי בטיסה של שעות ספורות; ההבדל הזניח במרחק אינו מקטין את האחריות של מדינות אלו לעומת זו של ישראל.
עם זאת, בסיטואציה בה השכנוּת הגיאוגרפית כן תהיה רלוונטית, ישראל תעמוד בפני דילמה מיוחדת. אם למשל יגיעו לגבול ישראל בגולן אזרחים סורים פצועים שיבקשו מקלט - וודאי שיש להעניק להם עזרה. אבל אפילו אז, אם העניין יהפוך לתופעה המונית, או שלחלופין יגיעו אל הגבול לוחמים פצועים - נכנסים שיקולים פוליטיים מורכבים הרבה יותר.
עם זאת, ישנו שיקול אחד שכן מטיל על מדינת ישראל חובה מוסרית חזקה יותר מאשר שאר מדינות העולם, אבל הוא לא קשור דווקא לסיטואציה הסורית. כוונתי לכך שהיהודים נושאים עמם את האתוס של עם שהיה בעבר במצוקה ולא קיבל סיוע. העובדה שמדינת ישראל משמיעה את התלונה הזאת, הנכונה מבחינה היסטורית, מחייבת אותה למאמץ מוסרי גדול יותר מול אוכלוסיה במצוקה. אם אנחנו מעלים שוב ושוב את הסיפור של הפקרת היהודים לגורלם כאשר ביקשו מפלט והתדפקו על דלתות העולם ללא מענה - עתה כאשר אחרים מתדפקים על דלתותינו יש לנו חובה גדולה יותר להיענות להם.
לצערי, רבים בחברה הישראלית דוחים על הסף את הרעיון של קליטת פליטים בישראל, גם כאלו שאין לגביהם מחלוקת שהם נסו לכאן על נפשם מפני רודפים שאיימו על חייהם. יש כאן דמיון למצבם של היהודים בשנות ה-30 באירופה (כלומר לפני רצח היהודים, בתקופה של האפליה והרדיפות), והעובדה שמדינת ישראל משדרת יחס עוין לפליטים הללו היא פגם מוסרי מביך.
באופן כללי, שואת היהודים גורמת הרבה פעמים לחברה הישראלית דווקא להתעלם או להזניח קטסטרופות של עמים אחרים, בשל הצורך להחזיק בייחודיותה של השואה "שלנו". אני סבור שלאור השואה נדרש מאתנו המאמץ ההפוך - להעצים את המודעות למקרים אחרים של רצח עם או רדיפות וחיסולים כמו שואת הארמנים, הטבח ברואנדה, הגולאגים של סטאלין, וכך הלאה. למרבה האכזבה, הצעיר הישראלי הממוצע אינו שומע על-אף אחד מהאסונות הללו בתוכנית הלימודים בבית הספר.


פרופ' נעם זהר, חבר המחלקה לפילוסופיה וראש התוכנית ללימודים מתקדמים בביואתיקה באוניברסיטת בר-אילן, הינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.
פרופ' דני סטטמן, חבר החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, הינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.
תאריך:  14/06/2013   |   עודכן:  14/06/2013
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
מדינת ישראל וחובות הומניטריות
הודעות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  כתוב הודעה 
1
הם בקשו עזרה על פי האיסלאם
סורי חוראני  |  14/06/13 22:23
2
עניי עירך קודמים.
משה המכבי  |  15/06/13 00:44
3
אסור לשכוח שההתמרדות באסד החלה
מירר   |  15/06/13 20:15
 
פורום: מכון שלום הרטמן
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
דוד חרמץ
מאיר תורג'מן מלא טענות כרימון כנגד ברקת: "סדרי העדיפויות שלו מעידים על ניכור חברתי. הוא מעדיף מירוצי מכוניות על פני דאגה לשכבות החלשות והעממיות בעיר"    הוא גם מאשים את ברקת בהעברת תקציבים למיזם לפיד המכבייה בדרכי רמייה ובמחטף    ברקת: "המיזמים שלנו מוסיפים מקומות עבודה ומסחר לעיר; תקציב לפיד המכבייה הועבר כדין בוועדת הכספים ובמועצת העיר"
שולמית קיסרי
טאורמינה אשר בחוף המזרחי של סיציליה שבאיטליה, היא עיירה קסומת-נוף הבנויה מצוקי סלעים ומחופים ארוכים. היופי בה מושלם ובלתי מתפשר. הפסטות נמכרות בה בשפע, אבל אליהן מצטרפים גם פירות ים, דגים, לחמים ופירות קיץ עסיסיים. החיים יפים...
ראובן לייב
בראיון מיוחד ל-News1 מתריע העיתונאי וההיסטוריון גד נחשון על אימפריה דמוקטטורית, הצומחת בארה"ב בחסותו של הנשיא הדמוקרטי אובמה, והבולשת באורח קבוע אחר מהלכיו של כל אזרח אמריקני מצוי
ד"ר שרגא בר-און
חייו של הלל צייטלין התאפיינו בטלטלות רוחניות; הוא גדל בבית חסידי, בבגרותו עבר תקופה של כפירה והתפקרות, ואחריה חזר שוב אל הדת. עם זאת, בכל תחנות חייו ליווה את צייטלין אותו מצב אמונה בסיסי - חיפוש ותעייה מתמדת אחר האלוהים וצימאון רוחני שאינו יכול להתמלא
ד"ר משה גולדשר
בלי שהרגשנו, מתרחשת בשנים האחרונות מהפכה שקטה בתחום ניתוחי האף האסתטיים    השינוי הוא לאו-דווקא בטכניקות הרפואיות, כי אם בפרופיל האנושי של קהל הפונים - מילדה בת 14 ועד לקיבוצניק שחצה את ה-80
רשימות נוספות
חזרה בתשובה, חזרה בשאלה  /  ד"ר שלומי דורון
שפה אחת ודברים אחדים  /  פנחס שיפמן
"והמשכילים יבינו": קריאה חדשה בספר הכוזרי  /  ד"ר מיכה גודמן
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il