ספרם של יקיר אנגלנדר ואבי שגיא עוסק בשיח הציוני-דתי אודות הגוף והמיניות בפתחה של המאה ה-21. לטענתם, בתקופתנו החלו לצוף בגלוי שאלות רבות שהודרו עד כה מהשיח הציוני-דתי הקלאסי, ובראשן השיח אודות הגוף והמיניות. שיח חדש זה בציונות הדתית הוא למעשה ביטוי מאוחר לשינוי תפיסתי שעבר על העולם המערבי כולו - מתפיסה המקדשת את היסוד הרוחני שבאדם ומעניקה לו עדיפות על הגוף (תפיסה שמקורה במסורת היוונית ובמסורת הנוצרית), עד לתפנית התרבותית שהתרחשה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, ועמה ההכרה כי הגוף הוא העוגן היסודי של האדם וכי המיניות קובעת את הווייתו. בעוד החברה הישראלית החילונית והליברלית הפנימה תפיסות אלו כבר לפני כמה עשורים, החברה הציונית-דתית התקשתה לעכל אותן, בעיקר בשל המסורת הדתית הדוגלות בדיכוטומיה בין גוף לנפש. אמנם, בראשית דרכה של הציונות הדתית החל להתבלט מעמדו המיוחד של הגוף, דבר שבא לידי ביטוי באמונה בערך העבודה ("תורה ועבודה"), בהשתתפות בשירות הצבאי, בהקמת יישובים ועוד; אולם בהדרגה שונה שוב האתוס, היסוד הרוחני קיבל העצמה מחודשת, ובמכרז החיים הדתיים הועמדו שוב הלימוד, התפילה וחיי הישיבה.
אך כאמור, עם תחילתה של המאה ה-21 חדר השיח התרבותי החדש אודות הגוף והמיניות גם אל השיח הציוני-דתי והשפיע עליו באופן מכריע. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהתעצמות גוברת והולכת של השיח עצמו; הדיונים על הגוף והמיניות בציונות הדתית מתנהלים כיום בכל מקום אפשרי: ברשת הווירטואלית, במאמרים וספרים ובמסגרות חברתיות אחרות.
כפי שמראים אנגלנדר ושגיא לאורך הספר, אין לפרש את הצטרפותה של הציונות הדתית לשיח המיניות והגוף כהפנמה של אופני השיח בחברה הכללית. ההיפך הוא הנכון - לנוכח עליית שיח זה בעולם ש"בחוץ", התחדד בתוך הציונות הדתית המתח בין העולם הדתי ה"אידיאלי" לבין החברות בקהילה הליברלית והמודרנית או הפוסט-מודרנית. השיח הציוני-דתי החדש מתאפיין בהצבת מתרסים גוברים והולכים בין העולם הציוני-דתי לבין השיח ש"בחוץ" מתוך ניסיון לבדל בין השניים. הרבנים מתפקדים בשיח החדש כשומרי הסף של האתוס והמיתוס הדתי האידיאלי, המתנגד לרוחות שמביא עמו שיח המיניות והגוף.
שלושת הפרקים המרכזיים בספר מספקים זוויות מבט שונות על השיח הציוני-דתי אודות המיניות והגוף, ומציירים יחד תמונה מקיפה של השינוי העמוק שהוא מביא עמו. בפרקים אלו נידונים טקסטים הלכתיים, כתיבה הגותית ובעיקר תשובות הלכתיות הנפסקות באינטרנט וברשתות החברתיות. את הטקסטים מנתחים אנגלנדר ושגיא בעזרת כלים מתחום ביקורת התרבות, בין השאר באמצעות תיאוריות פמיניסטיות ותיאוריות של הגוף.
כך, מוקדש פרק אחד לשיח ההגותי וההלכתי בנוגע למיניות גברית אוטונומית (אוננות). באמצעות הטקסטים העוסקים בנושא זה חושפים המחברים את השינוי בשיח סביב נושא האוננות - משיח הלכתי פורמלי, בו מציב הרב בפני השואל את הגבולות ההלכתיים של איסור האוננות, אל מה שמכונה בספר "שיח פאסטורי" (בהשאלה מן המונח הנוצרי "פאסטור", רועה). בשיח זה ניצב הרב כמי שאחראי על נפשו של השואל ויכול לכוון אותו אל גאולתו האישית. השואל מתוודה לפני הרב על חטאיו, מעלה את רגשות האשמה והכאב שפוקדים אותו, ומבקש מהרב לא רק את שורת ההלכה הפורמלית אלא גם הכוונה אישית, רוחנית ואף פסיכולוגית בנוגע לתשוקותיו ומעשיו המיניים.
פרק אחר עוסק בלסביוּת ואוננות נשית, ומנתח את תפיסת המיניות הנשית המשתקפת מן השיח הציוני-דתית סביב נושאים אלו. בטקסטים הנידונים בפרק זה עולה שוב ושוב הפער בין תפיסתן העצמית של הנשים הפונות אל הרבנים לבין תפיסת הרבנים את האישה והמיניות הנשית. לנושא זה כשלעצמו מוקדש פרק נוסף בספר, העומד על הפער בין הנשים המדומיינות בשיח הציוני-דתי לבין הנשים הריאליות. המחברים מציגים את האופן בו נתפסת האישה בשיח הרבני החדש, ומראים כיצד היא מזוהה בין היתר עם פסיביות, רגשיות ואימהות, ונתפסת כמי שאחראית על חיי החומר וניהול הבית. בהמשך נבחנת השפעתן של תפיסות אלו על קונפליקטים מרכזיים בשיח ההלכתי וההגותי, כמו דחיית הריון ותכנון המשפחה, מקומן של נשים בעולם התורה והפסיקה, ועוד. בהקשר זה עוסק הספר גם בשיח ההלכתי וההגותי סביב הלכות הצניעות, החושף אף הוא את הנחות היסוד המוקדמות לגבי נשיות ונשים.
מלבד ניתוח השיח הרווח בציונות הדתית, מוקדש פרק נוסף בספר להצגת האפשרויות ההלכתיות האלטרנטיביות שהודרו או נדחו על-ידי השיח ההגמוני. הדיון מתמקד בקולות הלכתיים נגדיים בנושאים כמו היחס להומוסקסואליות וללסביות, מהם משתקפות תפיסות אחרות לגבי האישה, המיניות והגוף. החשיבות של פרק זה נעוצה בתרומתו לביקורת השיח ההלכתי. שכן השותפים לשיח הציוני-דתי מרבים להתגונן בטענה ששיקולי ההלכה אינם גבריים או נשיים אלא מבטאים את ההלכה "כשלעצמה". הצבעה על אפשרויות חלופיות בתוך השיח ההלכתי עצמו מאפשרת התמודדות והפרכה של טענה זו; היא חושפת כי השיח הציוני-דתי המהותני, שהתקבע והפך להגמוני, אינו מחויב המציאות אלא משקף הכרעה מכוונת מתוך שלל אפשרויות הלכתיות וערכיות אחרות.
