שורות אלו לא נכתבו על-ידי מזרחן או מומחה לעולם הערבי. איני מתמצא בנבכי הכתות האיסלאמיות לסוגיהן. איני מבדיל בין סוני לשיעי או בין עלאווי לבין סלפי. אני בקושי עוקב אחרי התהפוכות הפוליטיות במדינות הערביות הסובבות אותנו. נהרות הדם המוסלמי הניגר בלא הפסק מדריכים את מנוחתי רק כשעולה השאלה הנצחית האם זה טוב ליהודים אם לאו. אני גם מתקשה לרדת לעומק שיקוליהם של מנהיגי המעצמות ונבצר מבינתי מהו ההיגיון לפיו הם משרטטים את קווי האסטרטגיה המנחים אותם.
אני כותב את מאמרי זה על יסוד ההנחה שמרבית האנשים שיקראו אותו הם כמוני במובן הזה.
יש לי אך ורק דאגה אחת: כיצד להביא את הדברים לידיעת יהודים שרוצים להבין איפה אנו חיים, ולידיעת 'חכמי חלם' שבתוכנו. אולי זה יועיל.
ובכן:
מצרים, "הגדולה והחזקה במדינות ערב", כלשון הקלישאה שהחדירו לנו לתוך הווריד במשך שנים, מתפוררת לנגד עינינו. שנה אחרי "מהפכת הכיכר" מתחוללת "הפיכת הכיכר". מורסי מושלך אל הכלבים ופרשנינו מריעים וקובעים שהמהלך של החונטה הצבאית עתיד להביא למצרים "דמוקרטיה אמיתית".
סוריה, מדממת והדם ניגר שם בכמויות שהעלו כבר את מפלס הים התיכון בכמה סנטימטרים. אסד, הרופא שפרשנינו פיארו אותו עד בלי די כי הוא "גולש באינטרנט", ריסק את המדינה שהותיר לו אביו צמא-הדם, ולא נותר למשטרו סיכוי כלשהו לשרוד.
לבנון, שקועה מאז ומתמיד בסכסוכים אינסופיים המפלגים אותה וקורעים את כל רקמותיה לחתיכות. חיזבאללה, שהחדיר את אנשיו לכל שלוחות השלטון והקים כוחות מזוינים עצמאיים, מתבוסס בדמו בסוריה ועכשיו אף בתוך לבנון עצמה.
לוב, היא המדינה שהמערב שלח אליה כוחות סיוע למורדים בקדאפי, עד שהללו רצחו באכזריות את הרודן לעיני המצלמות. מאז אין בלוב רגע דל. מכוניות תופת, מלחמות שבטים עוינים זה את זה, ומאבק רווי דם על משאבי הטבע ועל שליטה טריטוריאלית.
עירק, שסועה ושותתת דם מאז הפלישה האמריקנית אליה וחיסולו של הקצב
סדאם חוסיין. מן האימפריה שבנה לא נותר כל זכר. הצלקות של המלחמה בת שמונה השנים בינה לבין אירן טרם הגלידו, למרות שחלפו מאז עשרים וחמש שנים.
אירן, מבודדת מן העולם כפי שלא הייתה מאז ומקדם. מלחמות האייתולות, בינם לבין עצמם, מתחילות לערער את מעט היציבות הפנימית שממנה נהנתה בעבר, מכוח הכפייה הדתית של האיסלאם השיעי הקיצוני. אומנם היא ממשיכה בתוכנית העשרת האורניום. אבל זאת, רק משום רפיסותה של אמריקה והשתעבדות ההנהגה בישראל לרפיסות זו. יום השמדת הכורים שלהם קרוב מתמיד.
תוניס, עוד לא התחילה להשתקם מבשורת "האביב הערבי", שנפל בחלקה להיות חולייתו הראשונה. היא נאנקת בבעיות כלכליות שאין לאמוד את גודלן או את חריפותן. לפיתת האחים המוסלמים בהגה השלטון אינה מבשרת שקט ורוגע לאורך זמן.
שתי המעצמות האיסלאמיות החשובות, שבוחשות במרץ בכל סכסוך בעולם הערבי,
סעודיה וקטר, שולטות בנתיניהן בכוח הטבות חומריות ולא בכוח הזרוע. העושר האגדי השופע ממעמקי האדמה מאפשר להן לקיים את משטרן המלוכני ביציבות סבירה. אך לא לעולם חוסן. גם הגיל עושה את שלו. לפני פחות משבועיים הודיע אמיר קטר שהוא מעביר את השלטון לבנו. גם חאפז אל אסד העביר את השלטון לבנו, ו
חוסני מובארק התכוון לעשות כן, אך לא הספיק כי הורידו אותו מן השלטון והשליכוהו לכלא. עבדאללה, השליט בפועל בערב הסעודית, נכנס כבר לעשור העשירי של חייו. הוא משמש כנסיך במונרכיה האבסולוטית מפני שאחיו-למחצה, המלך פהד, חולה אנושות.
מדינות קצת אחרות
ויש עוד שתי מדינות מוסלמיות שלא דיברתי עליהן עד כה. הן שונות מכל האחרות במובנים רבים:
האחת היא
טורקיה, שאיננה מדינה ערבית. שליטהּ
ארדואן אינו מסתיר את שאיפותיו, לא בפרט – כלפי ישראל; ולא בכלל – כלפי האימפריה העות'מאנית שאבדה והוא חותר לחדשה. ארדואן שולח זרועותיו נגד אסד בסוריה ובעד איסמעאיל הנייה בעזה. ובין לבין מתגרה בלי סוף בישראל. אז עכשיו יוצאים ההמונים החילוניים לכיכרות ומתריסים נגד שלטונו. אין שם שקט – וגם לא יהיה.
השנייה היא
ירדן. אבל כאן אני מבקש לתקן עצמי. ירדן איננה מדינה, ירדן הוא נהר. הממלכה המלאכותית הזו שרדה רק מכוח הגיבוי והלגיטימציה שהתנועה הציונית נתנה לה במשך השנים. גם בה העביר המלך חוסיין את הכתר לבנו, ואחיו (הדוד של המלך הנוכחי, עבדאללה) טרם שכח וטרם אמר את המילה האחרונה. התסיסה בירדן גדולה אך משככים אותה בכדורי הרגעה למיניהם. אבל ימיה של ירדן קצובים. לעבדאללה אין יכולת לדכא מרד לכשיפרוץ – והוא יפרוץ.
שתי המדינות החסרות
זו מפת המזרח התיכון החדש של פרס. חסרות בו רק שתי מדינות שלא הוזכרו. מדינת החמאס בעזה, והמדינה השנייה, שכה משתוקקים להקים במחוזות היהודיים ביותר עלי אדמות: חברון, שכם, בית לחם, בית אל, שילה וירושלים. שמות רוויים זיכרונות, כיסופים והיסטוריה. מקומות גדולים, ענקיים בתודעתנו, אך זעירים על פני הגלובוס.
דווקא שם רוצים להקים מדינה ערבית נוספת. על עקירתם דיבר נתניהו במשתמע בנאום בר-אילן. לזה חותר שר החוץ של אובמה, קרי, שמכין כבר מסע דילוגים נוסף בין אבו מאזן לבין ביבי. זו משאת נפשה של ציפורה, בתו של איתן לבני מהאצ"ל. על זה דיבר המתנשא פרס ליד קברו של הרצל – דווקא שם. זה התרגום האפשרי היחיד של "תהליך מדיני", של "התקדמות במגעים", של "הכיבוש משחית", של "אם לא נגיע להסדר – הָלְכָה הציונות".
מעיינות חוכמה סתומים
אחרי שקראתי את הדברים לצורך הגהה, שאלתי את עצמי: מה? רק אתה מבין וכל מנהיגי העולם כולם מטומטמים?
- אם ביבי אינו צורח על אובמה ואומר לו: "על מה אתה מדבר? תראה מי הם המוסלמים? איך הם הורגים איש את אחיו!" – אז אולי יש דברים שאני לא יודע.
- אם המומחים שהכשירו את עצמם להבין את העולם הערבי סוברים כי לא טוב שאסד יפול, כי איש אינו יודע מי יבוא במקומו – אז מי אני שאחשוב שאכן טוב שהוא יפול, משום שחמינאי ונסראללה תומכים בו?
- אם נתניהו הביא את לבני לממשלתו והפקיד בידיה את ניהול המו"מ עם יו"ר 'הרשות' – אז אולי אני לא מצוי בכל הפרטים?
- אם ב"בית היהודי" שותקים – שמא מצוי בידם מידע שלא הגיע אלינו?
אולי אני הוא זה שנסתמו לו מעיינות החוכמה? לא! אחרי קריאה מחודשת של המאמר, אני אומר לעצמי, בלי צל של צניעות מזויפת: טוב שיש בי דחף לומר את האמת. טוב שאני רואה את התמונה הכוללת.
וכדי להמחיש זאת (את התמונה הכוללת), אני מביא מפה קטנה של שטח עצום המכונה בטעות 'המזרח התיכון'. השטח בו קֶרי – בשליחות אובמה ובהסכמת נתניהו – מבקש להקים עליו מדינה איסלאמית נוספת. המדינונת המדומיינת תתקיים לפרק זמן קצוב קצר, עד שתיקרע לגזרים מבפנים, ככל המדינות האיסלאמיות האחרות.
והיכן הם חותרים להקימה? על פני הנקודה האדומה שבמפה המצורפת.
נו... באמת?! מעיינות החוכמה של מי נסתמו?
