סכנה לחורבן החברה

ישנה טענה חוזרת ונשנית שלפיה הלגיטימציה המתרחבת להומוסקסואליות, ובמיוחד זו הנובעת מעצם העיסוק הנרחב בנושא, אינה יכולה להזיק. הטענות שלגיטימציה כזו עלולה לבלבל את הנוער ביחס לזהותם המינית, ולגרום לכמה מהם לשייך את עצמם ללא צורך לבעלי הנטיות החריגות, נענות תמיד בתשובה המוחצת, ש"איש אינו בוחר" בזהות הומוסקסואלית, שכן המחיר המשולם עליה הוא (עדיין) גבוה וכואב. רק מי שאצלו הנטייה היא עמוקה ומהותית, טוענים המשיבים, יאמץ את הזהות המינית הזאת ויצא (או לא) מן הארון. ממילא – ממשיך קו המחשבה הזה – הלגיטימציה, האינפורמציה ואפילו 'מצעדי הגאווה' למיניהם עושים רק טוב: הם מקלים על מי שממילא נגזר עליו להיות חד-מיני להתמודד עם העניין ולא להתכחש לעצמיותו, ואינם יוצרים כל נזק לחברה בכללה. אלא שהתשובה המשכנעת הזאת פשוט אינה נכונה. התפשטות ההכרה בהומוסקסואליות מרחיבה את המעגלים, והופכת את מה שהוא – אולי – בגדר בלתי נמנע ביחס לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה, לאופציה שנשקלת על-ידי מעגל רחב הרבה יותר של אנשים, ובכללם כל מי שאינו בעל קוטביות מינית חזקה ומובהקת (כלומר רוב הבריות). מתברר שמה שמכונה כיום 'הנטייה המינית' אינו הכרעה של שחור ולבן. למרות שיח 'הזהות המינית' הרווח, והנטייה להציג את ההומוסקסואליות כגזרת-גורל גנטית, העובדות הן אחרות. המשיכה המינית וההתנהגות המינית של הבריות נמצאות על רצף, שכולל את כל התמהילים האפשריים בין משיכה לבני אותו המין ומשיכה לבני המין הנגדי, וגם הגורמים להתנהגות ולמשיכה הזאת הם ככל הנראה רבים מאוד ומגוונים – וכוללים גם מרכיבים פסיכולוגיים, התנהגותיים, חברתיים ותרבותיים. סקרים שבחנו את ההתנהגות המינית בחברה המודרנית חזרו ואישרו את אותה תמונה שעולה מן המקרא ומן העולם העתיק, תמונה שלפיה יחסים חד-מיניים הם חלק (אסור) מהרפרטואר המיני האופציונלי של הבריות באשר הן, תמונה הסותרת את התפישה הרווחת שלפיה העולם מתחלק למיעוט שנמשך אך ורק ליחסים כאלה ולרוב שנגעל ונרתע מכל ביטוי שלהם. ברגע שמכירים בכך שהנטייה החד-מינית נוכחת לא רק בקצוות המובהקים, מובן שהרחבת הלגיטימציה לחד-מיניות כאורח חיים, וכמובן חתירה לשלילת הזיקה החד-ערכית בין הטרוסקסואליות ובין משפחה וילדים, תביא יותר אנשים "לקבל" את המרכיב הזה באישיותם ותיצור בסופו של דבר – ובעצם היא כבר יוצרת – חברה שבה יש יותר אנשים שבוחרים להגדיר עצמם כהומוסקסואלים ולקיים חיים בהתאם לנטייה זו. ומה באשר למחיר הגבוה, המביא אנשים לטעון ש"איש אינו בוחר" בזהות הזאת? זוהי טענה שמתעלמת מטבעו של האדם. איש גם אינו שמח להתגרש, ובכל זאת, בחברה שבה הגירושין מקובלים יותר, יש יותר מתגרשים: אנשים מאמצים את הפתרון הזה בקלות רבה יותר מאשר בחברה שבה גירושין מטילים כתם חברתי. נכון, יש בזה צד חיובי: בני זוג שבעבר חיו חיים רעים, בגלל שהגירושין לא היו אופציה אלא במקרי חירום, יכולים לצאת ביתר קלות לחיים חדשים. אך איש לא יכחיש שיש בזה גם צד הפוך - בני זוג שהיו יכולים לבנות את הקשר ביניהם מחדש ולתקן את הטעון תיקון, בוחרים ביתר קלות באופציית הגירושין, ולא תמיד זוכים לסיבוב שני מוצלח יותר. אפשר להתווכח על השאלה האם הפסדה של החברה יוצא בשכרה, במקרה זה, או להפך, אבל אי-אפשר להתווכח עם העובדה שהלגיטימציה לגירושין – וממילא המחיר הנמוך יותר שמשלמים עליהם – מגדילה את אחוזי הגירושין ומחלישה את מוסד הנישואין והמשפחה. כל זאת, כאמור, אף שגירושין הוא עניין כואב ולא נעים. אנשים בוחרים לא פעם בחירות קשות וכואבות – אם האלטרנטיבה היא להתמודד עם משהו שקשה להתמודד איתו.

דוגמה נוספת, קיצונית יותר, היא של התאבדות. ההתאבדות היא ללא ספק דבר שאיש אינו בוחר בו מתוך שמחה ועליצות, והמחיר המשולם עליה הוא הגבוה שבמחירים האפשריים. ולמרות זאת, בחברה שבה מדברים יותר על התאבדות, ושבה 'מקבלים' אותה כלגיטימית במידה כלשהי, יש יותר מתאבדים. ההתאבדות הופכת לאופציה. נשוב אפוא לטענה שבה פתחנו: ההכרה בחד-מיניות כ"זהות", העיסוק הנרחב בבעיותיהם של בעלי הנטיות הללו, הלגיטימציה לזוגיות כזו והחתירה להשוואת המעמד של זוגיות חד-מינית לזו של משפחה רגילה – כל אלה מגדילים בהכרח את החלק היחסי באוכלוסיה המגדיר עצמו כחד-מיני והבוחר באורח חיים כזה. מה שהוא נחלתם הכפויה של מתי מעט, הופך לנחלתם של מעגל רחב יותר של אנשים, שאלמלא הייתה האופציה הזאת 'על השולחן' היו בוחרים בדרך אחרת. נכון, הבחירה הזאת אינה נעימה, עדיין, אבל לא פעם אדם מעדיף לבחור בחירה לא נעימה שמאפשרת לו להימנע מלהתמודד עם אתגרים עמוקים וקשים שהחיים מציבים לו, אתגרים שלא פעם צפים דרך קשיים בהצמחת זוגיות בריאה – זוגיות שלשמחתי היא עדיין הנורמטיבית. אשר על כן, ה'מחירים' החברתיים והתרבותיים שעדיין קיימים במידה מסוימת ובחברות מסוימות, על גירושין, על חד-מיניות, וכיוצא באלה, הם כלי רב-ערך וחיוני, ולא רק סרח עודף של ימים 'אפלים'. קל לראות את הרוע שבכינויי גנאי ובדה-לגיטימציה חברתית; זהו הצד הגלוי לעין. מה שקשה לראות הוא הטוב הכללי שצומח מכך שחברה אינה מקבלת נורמות מסוימות: בכך היא מחזקת את הנורמות הנראות לה נכונות – ובמקרה זה, את המשפחה במובנה הקלאסי. אני זוכר היטב משפט ששמעתי מחבר, שסיפר כיצד הגיע להכרה ברורה שהוא הומוסקסואל, הנמנה לפי עדותו שלו על 'הגרעין הקשה' שאינו יכול לבחור אחרת – וכיצד יחד עם הכרה זו התאבל על המשפחה שלא יזכה להקים. כאבתי איתו, אך חשתי שיש כאן בריאות: הוא לא ביקש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אלא לקבל את עצמו כמו שהוא בלי לכפות על החברה לשנות את מושגי המשפחה (ובלי ליצור אצל ילדיו את האנומליה של משפחה 'מסוג חדש'). האיזון הזה חומק מבין אצבעותינו, כאשר איננו מקדשים מלחמה ערכית נרחבת על הלגיטימציה של החד-מיניות, אלא מסתפקים באפולוגטיקה בלבד.

ומכאן לעניין עצמו. בשורש השיח הליברלי הרוחש במקומותינו מונחת ההנחה שאין כל רע בהומוסקסואליות. לא רק שאין בה רע, אפילו אסור לקרוא לה 'סטייה', והיא הוצאה מרשימת האבחנות הפסיכיאטריות האמריקנית כבר בשנות ה-70, אחרי מחקרים שהראו כי לא נלווית לנטייה זו כל בעיה בשיפוט מוסרי, ביציבות נפשית או בתפקוד חברתי. כאמור, אפשר לצרף את התנ"ך לרשימת המקבלים את הטיעון הזה, שהרי התנ"ך אוסר על משכב זכר בדיוק באותה דרך שבה הוא אוסר על יחסים עם אשת איש, עם אשת האח או עם אישה נידה, יחסים שאיש לא יטען שהתשוקה אליהם נובעת מחוסר איזון נפשי. אך העובדה שלא מדובר במחלת נפש אין פירושו של דבר שאין בה רע. למעשה, ההתמודדות כאן היא עם הנחת היסוד של המתירנות הליברלית, שלפיה מיניות היא דבר נפלא וטוב, שאין להציב לו שום מגבלות – מלבד המגבלה של פגיעה בזולת. הנחת יסוד זו אינה עקבית לחלוטין – שהרי היא בכל זאת שוללת גילוי עריות – אך גם כאן היא נוטה להדגיש את הצד של הפגיעה בזולת: אב המקיים יחסים עם בתו ייחשב כמפלצת, בשל הנזק הנפשי החמור שהוא גורם לה, ואילו ההוקעה הציבורית של אח ואחות הבוחרים לחיות יחדיו תיעשה, אם בכלל, בקול ענות חלושה. ככלל, נראה שהעולם המודרני מתקשה להבין את החשיבות שהעניקה התרבות האנושית שקדמה לו – זו הבאה לידי ביטוי בתנ"ך ובתרבויות מסורתיות רבות אחרות – לנושא המיני ולשאלות הייחוס הקשורות בו. אנו מתקשים להזדהות עם ראיית 'ממזר' כבעל פגם מהותי, מתקשים להבין את העיסוק הנרחב של דורות קודמים בשאלות של ייחוס, ומתקשים להבין מדוע התחום המיני רווי בהגבלות רבות כל כך, הקשורות בזהותו של ה'פרטנר'. קלות הדעת הזאת – שהדגישה במשך שנות דור את המרכיב ה'משחקי' שבמין, את ההנאה ואת און הנעורים – מתחילה להתברר כבעייתית עם עליית העיסוק בהטרדה מינית ובתקיפה מינית אל דרגות חדשות. לפתע מתברר מה שבעצם היה ידוע כל הזמן: שאף על-פי שבמבט חיצוני המיניות היא חלק מההתנהגות האנושית ה'טבעית', הפשוטה והתמימה, היא נושאת בתוכה אנרגיה גרעינית ונוגעת בנקודות הרגישות ביותר בטבענו האנושי. אלמלא כן אי-אפשר להסביר מדוע 'עושים עניין' כה גדול, משפטית ומוסרית, מהתנהגויות שנראות כפעוטות וחסרות חשיבות. היה ידוע – אבל גם היה מוכחש. העובדה שהחיים נולדים מהזיווג; שאנו נושאים עמנו משהו מהדורות הקודמים; שהמשפחה היא גם גרעינה של הנפש האנושית של היחיד וגם מרכיבה הבסיסי של החברה – כל העובדות הללו, שמצדיקות את היחס הזהיר וחמור-הסבר לתחומים האלה, כמעט נשכחו בדור של מתירנות צחקנית, מפתה ומסוכנת. נראה שהגיעה השעה לשוב אל היסודות ולהזכיר לעצמנו את מה שהמסורת שלנו מלמדת אותנו כבר דורות רבים, ביחס לבסיס החיים. 'ויברא אלוהים את האדם בצלמו... זכר ונקבה ברא אותם'. אין צורך להיות 'דתי' או 'רבני', די בקריאה של פרשת הבריאה כדי לראות איך בתשתית הכול מונחת הראייה של האדם, זה שנברא בצלם אלוהים, ככלול מזכר ונקבה. כאן מונח היסוד העמוק של המונוגמיה (אף שההלכה, בהמשך, אינה מעניקה ליסוד זה חותמת מחייבת), של ההטרוסקסואליות, של היות האדם ללא אישה חסר ושל ההזדקקות ההדדית של אישה ואיש. והתורה, נראה, מהדהדת כאן את מה שטבוע במעשה הבריאה עצמו: החיים צומחים רק משילוב בין גבר לאישה, בין זכר לנקבה. זה לכאורה אינו צריך להיאמר, אבל למרבה הצער זה מתחיל להיות נצרך. הרי פתחנו בכך שהזוגות החד-מיניים זוכים להגנה משפטית כדי להתכנות בשם 'משפחה', ומיד אחר כך תבוא 'הזכות להורות', ובהמשך יהיה צורך לתקן 'אפליות' בספרי ילדים (שבהם עדיין מוצגים, משום מה, אבא ואימא) ואולי אפילו נתבקש לתקן את ספרי הביולוגיה, ולהציג את הרבייה המינית כ'דרך אחת מני רבות' לפרייה ורבייה אנושית. תיבת הפנדורה שאנו פותחים במרוץ חסר המעצורים אחרי הגשמת הפנטזיות הליברליות, מסוכנת ביותר, וחותרת תחת אושיות התרבות שלנו. לא רק התרבות היהודית, אלא התרבות האנושית; ולא רק במובנה כ'תרבות' מושכלת, אלא גם במובנה כ'ציוויליזציה'. הצניחה הדמוגרפית של החברות הליברליות תביא את הקץ עליהן ועל ערכיהן, במעשה הרואי של השמדה עצמית. זו כמעט צדק פואטי: מי שמחריב את תשתית הקיום, ימצא עצמו לא קיים.

מוטלת עלינו חובה מוסרית וציבורית לבלום את הקריסה הזאת, ולהזכיר לכולנו מהי משפחה, מהם היחסים שלשמם נברא האדם, ועד כמה התחום המיני רגיש, מהותי ונוגע – ולכן מוגבל בדרכי הביטוי שלו. תמיד היו ותמיד יהיו אנשים שמסיבות שונות לא יזכו למשפחה, ויתרמו לעולם בדרכים אחרות וטובות. דווקא העולם הליברלי שאנו חיים בו אינו סובלני לקיום במקביל של צורות חיים שונות, והוא חותר כל העת ל'שוויון', כלומר להעניק לכולם את אותו הדבר בדיוק. כולם צריכים להיות לא רק צעירים ומוצלחים, אלא גם 'לקיים מערכות יחסים מספקות', וכל מערכות היחסים הללו צריכות לזכות להכרה ממסדית מקבילה. המסורת שלנו מלמדת אחרת: אף שהיא מעלה על נס את המשפחה, היא מספרת לנו גם על בן עזאי ובן זומא, שלא הקימו משפחות; על משה רבנו שמשפחתו לא הייתה פרויקט מזהיר (כמו הרצל); על סריסים אשר זוכים לדברים שהם 'טובים מבנים ומבנות'. במילים אחרות, היא שומרת את מושג המשפחה בטהרתו, ובד בבד מכירה במקומם של אנשים שאינם חלק מהסיפור הזה. העולם הליברלי מתוחכם הרבה פחות, ומוביל אותנו לאסון. במקום לטפח אמפתיה אל המרכיבים האלה בחברה, מתוך הכרה בריבוי התפקידים בחברה, היא מערערת באופן מלאכותי ומסוכן על מושג ה'משפחה', וזורעת בלבול מסוכן, מיותר וגורר-סבל בזהות המינית של ילדינו ונכדינו. אין זו מלחמה של 'דתיים' מול החילוניות הפושה, ואין היא צריכה להתנהל בכלים 'הלכתיים'. זוהי מלחמה על ערכים ועל מושגים, ויותר מכול על עתידה של החברה שלנו – החברה המערבית בכלל והחברה הישראלית בפרט. בקרבות הראשונים כבר הפסדנו, אך אם חפצי חיים אנחנו אנו חייבים לנצח במערכה הכוללת.