בשנים האחרונות רבו המקרים בהם עבריינים חיסלו חשבונות אלו עם אלו כאשר, למרבה ההתרסה והצפצוף, נעשו הפשעים הללו לעין כל, ובעיקר במרכזי הערים.
באירועים אלה נגזלו חייהם של אזרחים תמימים שאיתרע מזלם והם היו או חלפו ליד המקום בו בוצע הפשע.
גם אלימות "סתם" פוקדת אותנו ובשפע. כתבנו כאן לפני כשנה (הנוער האובד), על האלימות הגואה בקרב הנוער.
בכל המקרים האלה העיניים מוסבות אל המשטרה ואל המערכת המשפטית. שתי המערכות הללו גם יחד, אמורות, כשהן מתואמות, להגן על חיי האזרחים ועל ביטחונם. האם הן אכן עושות את הנדרש מהן?
מי מאתנו לא נתקל לעיתים בתשובה של שוטרים, אליהם מופנה תיאור מבוהל של אירוע פשיעה בעצם היווצרותו, כי "אנחנו בדרך", או כי "יש לנו עניינים חשובים יותר לעשות במקום אחר", וכו'. לציבור יש לעתים הרגשה שאין לו למי לפנות.
התחושה היא שהן, משפחות הפשע, משגשגות ואילו יכולת בלימתן יורדת. הציבור, איך לא, מודאג. מודאג מאד.
אלא שיש פן נוסף למאבק הכושל, לצערנו, בפשיעה הגוברת, והוא מערכת עשיית הצדק. שום דיון בנושא זה איננו יכול להתקיים בלא מחשבה על הדרך בה מתנהלת המערכת המשפטית. החל במאבק בדגי הרקק כלומר בעבריינים "קטנים" כמו עברייני תנועה, וכלה בגדולים שבהם כמו ראשי משפחות הפשע.
דוגמית קטנה מהסיפור הגדול הזה היא פרשת פציעתה האנושה של
שחר גרינשפן על-ידי נהג שיכור.
תופעה מוזרה
האירוע הקשה אירע ב-28 בדצמבר, 2009, כאשר שחר, בת 12, עמדה על אי-תנועה עם חברתה וחיכתה לאור ברמזור שיתחלף לירוק. נהג שיכור (
מרק פטריק), עלה על אי-התנועה במהירות. הוא פגע בשתי הילדות. שחר נפצעה אנושות, וחברתה נפצעה קל. העונש המגוחך שהושת על הדורס השיכור אומר הכל: 1000 שקל (!) קנס, שלילת רישיון לשש שנים ועבודות שירות... המקרה השני לנזכר לעיל היה ההחלטה להרשיע את רוצחי
אריק קרפ בהריגה בלבד. השופטים שכחו כי בכתבה על נושא זה נראה כיצד העלילה מתפתחת על החוף לנגד עיני מליוני צופים בטלוויזיה, כאשר קבוצת נערים מכפר ערבי סמוך, הכתה בשיטתיות בקורבנם. בעוד משפחתו מוכה וזועקת לעזרה. השלישית הייתה הסחבת הבלתי מתקבלת על הדעת באשר למשפטו של עדן אוחיון שהואשם ברצח גדי ויכמן.
באחד מאתרי האינטרנט הגדולים סופר על נערים משתוללים באלימות, באוטובוס שעשה דרכו לאחת מערי הפיתוח. איש באוטובוס לא קם ולא התערב. זהו מעשה של יומיום. גם באוטובוסים המסיעים ילדים לבתי ספר רבה האלימות. גם שם איש איננו מתערב.איש איננו קם.
כל אחד מאתנו, הבוגרים, חושש מלהתערב. התערבות כזו ללא יד קשה של המשטרה עלולה להגמר באסון. אי-אפשר לנקות את המשטרה ואת המערכת המשפטית מאחריות למתחולל ליד הבית שלנו. המשטרה לא תמיד מתערבת משום שהחוקרים יודעים כי גם אם יצליחו לאסוף מספיק עדויות, כולל הבאת עדים לבית המשפט, (משימה לא פשוטה בעליל שהרי מדובר ב"חבר'ה", ר' בסגול), לא תמיד בתי המשפט ייענו לפניות המשטרה ולא תמיד ינהגו ביד קשה בעבריינים האלימים. לעיתים אף פוטרים אותם בפסק דין רפה, ניגוד גמור למילים הקשות בהן בוחר השופט כדי לתאר את גודל הפשע... אף זו תופעה מוזרה כשלעצמה. העבריין האלים חוזר כגיבור לשכונה.
הרפיון במערכת המשפט הוא מחלה האוחזת כבכל רבדיה ומרכיביה. כך לדוגמה מקרה בו פועלים זיהמו את הקישון, והזרימו מי שפכים לנחל, במהלך עבודות תשתית שביצעה סלקום באמצעות חברה קבלנית. שתי החברות ושני עובדים מטעמן הורשעו בעבירות סביבתיות - אלא שהרשעת העובדים בפלילים בוטלה בעקבות ערעור. וכך, אחרי השקעה של עשרות מליוני שקלים בטיהור הקישון, באה חברה ציבורית ועושה כל שברצונה במקום הזה. איש איננו נענש.
מערכת המשפט חולה. אחד התיקונים המיידיים שיש לעשות בה היא קביעת עונשי מינימום. הדבר חיוני במיוחד בתחום עבירות התנועה. במסגרת זו אנו למדים לפעמים על נאשמים המובאים לדין כשבאמתחתם עשרות רבות של הרשעות. שוב ושוב הם נמצאו דוהרים על הכבישים מסכנים חיי אדם. שוב ושוב הם נפטרים בלא כלום או בכמעט לא כלום. התיקון הדחוף ביותר שעל הכנסת לעשות, למרות התנגדותה של מערכת המשפט, הוא לקבוע עונשי מינימום לנוהגים רצידיוויסטיים המסכנים את חיי כולנו. הצלת נפשות קודמת לשמירה על כבודה של מערכת המשפט.
