"בכוח 'החיים' ההם לא נשיג בארץ ישראל כלום. פרנסה טובה, כסף, 'עושר וכבוד' אולי אפשר יהיה להשיג בארץ ישראל, אבל לא יותר. תחיה לא נשיג, ומהגלות ומחיי הגלות ומנשמת הגלות לא נפטר. והתרבות הלאומית שלנו לא תהיה גם היא פחות גלותית, אפילו יהיו לנו אוניברסיטאות ואקדמיות ככל חפץ לבבנו, חיים גלותיים הם תמיד חיים גלותיים.." - אהרון דוד גורדון.
"מדינת הלאום של העם היהודי" זאת הססמא הנישאת היום בפי אנשי המחנה הציוני בישראל. לכאורה זו ססמא חשובה שמטרתה מבורכת - ראשית להציב לאו ברור לטענת השיבה הפלשתינית במסגרת המשא-ומתן וכן בזירת הדיפלומטיה ודעת הקהל הבינלאומית, ושנית על-מנת למנוע מבית המשפט הישראלי לכפות באופן לא דמוקרטי על עם ישראל החלטות המסכנות את קיומו ואת עצמאותו באדמת המולדת. אך מבלי לשים לב דווקא ססמא זו הפכה להיות הדגל היחיד שמניף המחנה הציוני.
מודל מדינת הלאום היהודית היה מאז ומתמיד הרעיון המרכזי של זרם הציונות המדינית (מבית מדרשו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל), אך חשוב לזכור כי זה לא היה הזרם היחיד בתנועה הציונית ואף לא המרכזי שבהם. אומנם הציונות המדינית הגיעה להשגים חשובים - הצהרת בלפור ב-1917, ועידת סן רמו ב-1920 וכן בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 - אך הישגים אלה היו הישגים על הנייר. ללא הציונות המעשית, העלייה לארץ ישראל, בניית חברה יהודית מתחדשת בארץ ישראל והקמת ערים, ישובים, קיבוצים, מושבים, משקים, מפעלים וכוחות מגן - ההישגים הדיפלומטיים הכבירים היו נשארים על הנייר. אף חיים ויצמן מראשי הציונות קרא ביאוש בשנות ה20 את זעקתו המפורסמת "עם ישראל אייכה?" ולא חשב לרגע לנוח על זרי הדפנה של קשריו עם הבריטים, הצהרת בלפור, כתב האמנה של המנדט והסכם ויצמן-פייצל (אליו הגיע ביחד עם המלך פייצל מהשושלת ההאשמית). חיים ויצמן המדינאי ידע היטב כי המדינה היא רק אמצעי ומסגרת וכי במרכז הציונות עומדת תחייתו של עם ישראל בארץ ישראל.
כאשר אנו מסתכלים על ראשית הציונות נוכל בנקל למנות דמויות רבות המסמלות את תחייתנו - סופרים כמו י"ח ברנר וש"י עגנון, משוררים כמו ביאליק ורחל, חלוצים ושומרים כמו האחים אליעזר וישראל שוחט, רופאים כמו הלל יפה, מורים כמו דוד ילין, רבנים כמו הרב קוק. אף מנהיגים כמו ז'בוטינסקי וטרמפלדור עסקו בתחומים רבים בהווי הציוני מלבד היותם שליחי ציבור - צבא, ספרות ועבודת אדמה. אליעזר בן יהודה - אחד הסמלים הבולטים של התנועה הבולטים, קנה את מעמדו לא על-ידי פעילות פוליטית אלא על-ידי דיבור בעברית...
אך כאשר אנחנו מסתכלים כיום על השיח החברתי, הפוליטי והתרבותי בישראל, כל השאלות הציוניות כולן מתנקזות אל עבר המדינה והנושאים המדיניים. אנו מקבלים את הרושם שאתגרי הציונות כיום הם הסכסוך עם הערבים והיכולת להבטיח את קיומה של מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית מבחינה דמוגרפית, בינלאומית ומשפטית, ושעתיד המפעל הציוני נתון בידי קומץ פוליטקאים אשר נבחרים מדי כמה שנים, חלקם מוכשרים יותר וחלקם פחות. תפקיד המורים, החלוצים, המהנדסים, הסופרים, המשוררים, הלוחמים, הרבנים, הפעילים החברתיים והפועלים כלל איננו נידון בשיח הציבורי ופועלם של המוני ציונים טובים שחדורים בתחושת שליחות ומחויבות ערכית עובר מתחת לרדאר - כאילו לא הוא מה שמניע את גלגלי הציונות קדימה. וגם אם מדי פעם אנו נזכרים בבעיות שיש בתחומים האלה - הרי שמיד אנו זורקים את האחריות אל עבר המדינה, שכן אנו מצפים ממדינת הלאום שתדאג לכל בעיות הלאום.
זוהי התנהלות הרסנית. ההתקבעות על מדינת הלאום מפספסת את הרובד העמוק והמשמעותי של הציונות. אין מדינת לאום ללא "לאום" (וסילחו כאן על השימוש במונח לאום שכן הוא מצמצם את היהודים ומשכיח את הצדדים התרבותיים, הדתיים והערכיים של זהותם). עם חי, במיוחד עם שחזר לחיים מאפלת הגלות, איננו יכול להרשות לצמו להיות מוכפף למדינה ולהיות מנוהל על ידה. נהפוך הוא - המדינה היא בסך-הכל כלי המשמש את העם שהקים אותה ומושפעת ממנו. ראש הממשלה ושותפיו בקואליציה, גם אם כל הכשרונות והכוונות הטובות לא יכולים להבטיח קיום של חברה ושל עם. חישבו שגם במסגרת הכי קריטית של מדינת הלאום שלנו - הצבא, המדינה מתבססת על העם ולא להפך. בחור צעיר לא הולך לשרת שלוש שנים, ולפעמים גם להלחם ולסכן את חייו רק כי כך כתוב בחוק או כי זה מה שלימדו אותו בבית הספר או כי בעתיד הפקיד בביטוח הלאומי יספק לו הטבה כזאת או אחרת בעת צרה. הוא הולך לשרת בצבא כי זה החינוך שהוא קיבל בבית והשירות מהווה ערך בחברה בה הוא חי ובתרבות אותה ספג. ללא כל אלה הוא לא יתגייס במחויבות ומתוך רצון להשקיע ו"מדינת הלאום" תהיה בבעיה קשה - שכן מאוד קשה לכוון ערכים חברתיים ותרבות לאומית ממשרדי הממשלה על-ידי הוצאות הוראות וחתימה על טפסים.
מהחיים בישראל כיום ניתן להבין שמטרת הציונות היא לרכז מספיק יהודים בארץ ישראל כדי שיוכלו להיות רוב במדינה ותפקיד הציונים הוא לשרת בצבא ולאחר מכן להואיל בטובם לחיות כאן, לעבוד במשהו מוצלח כלכלית, לשלם מיסים ולגדל ילדים שיום אחד יתגייסו לצבא ואחרי שישתחררו יואילו בטובם לחיות כאן, לשלם מיסים ולגדל ילדים. הערכים הציוניים הקלאסיים שדיברו על בניית אורח חיים יהודי חברתי ואישי חדש (או חדש-ישן אם תרצו) בארץ ישראל, בערכים ובמעשים, נדחקו הצידה לטובת השיח המדיני, הדמוגרפי, הביטחוני והמשפטי. אין ספק שאלו הם אתגרים מכריעים שרובצים לפתחנו אך אסור לנו להתבלבל ולראות בהם את העיקר. ככל שאנו שוכחים את אידאל התחייה היהודית הלאומית, התרבותית והאישית (והדתית במידה זו או אחרת) ומאמצים אל ליבנו את מודל "מדינת הלאום הנורמלית היהודית" הרי שאנו מתרחקים מהציונות ובאופן אירוני אף מתרחקים מהפתרון לכל אותן בעיות אשר אותן הפכנו לתמצית הלא נכונה של הציונות.
אין ספק שהעניינים המדיניים, הביטחוניים והמשפטיים הינם כבדי משקל ואם לא נדע להתמודד, גם במסגרת הכלים של מדינת הלאום לא נוכל לחיות ולקיים חברה ציונית בארצנו - אך עלינו ללמוד מדברי א.ד גורדון (שהיה בעצמו מסמלי העלייה השנייה למרות שלא היה פוליטיקאי אלא עובד אדמה ואיש רוח) ולהפנים כי יש להעלות אל לב הדיון הציוני אתגרים חברתיים, תרבותיים וערכיים העוסקים באורח חיינו כאן ולמצוא להם מענה הולם ולהחזיר את השאלות המדיניות (על גווניהן הביטחוניים, הדיפלומטיים, הכלכליים והמשפטיים) אל הפרופרוציות הראויות להן.
