כל פעם שאני מרים את הטלפון שמצלצל ושומע את קולכם מעבר לקו, אני מאוכזב על עמקי נשמתי. שוב פעם נגוזה תקוותי וציפייתי לשמוע את קולה של לבנת פורן או אחד מאנשי זכותי מעבר לקו המבשרים לי שקיבלתי סכום כסף נכבד.
לא פעם אני כמעט שם, כאשר האיש מעבר לקו הוא סוקר הפותח בסדרת שאלות, שבסופן אני בטוח שיבשר לי על זכייתי.
נפגעת, חלית? אני יכול לענות בברור בחיוב של שאלות אלו, למרות שאשתי טוענת שאני היפוכונדר. פעם רציתי לכתוב על המצבה שלי: "אמרתי לכם!" אבל היום אני מתכוון לרשום שם את מספר הטלפון שלי, לעולם אל מאוחר מדי שיבשרו לי את הבשורה הגדולה - כמו האנשים הדגולים בהיסטוריה, גם אני חושב שרק אחרי מותי אהפוך לאיש עשיר מאוד!
המדינה תפצה את נפגעי הגזזת ועכשיו ללבנת פורן יכולה להוסיף "נפגעת, נפצעת, נגזזת?!
מציצים להיסטוריה:
אורי זוהר עבר מעולם הזוהר לעולם הזוהר (של ספר הזוהר).
אם יש בפרשת אייל גולן רקע עדתי, זה נובע מהתובנה שהשתרשה בקרב הפמניסיטיות בארץ, שכל גבר חייב להיות פולני...
פעם אפרים קישון כתב על העולה היורד לחיינו... היום כבר רוב העולים יורדים, כי פשוט נמאס להם מהמצב בארץ... לסוג העלייה החדש הזה הייתי קורה עליה וקוץ בה...
אני מסכים דווקא עם אלו שרואים בזמן האחרון שיפור ביחסים בין נתניהו לאובמה. אפילו שמעתי שאובמה הזמין את נתניהו לארה"ב, לנסוע במכונית פתוחה בדאלאס.
בזמנו, לפני שיא השיגעון של העב"מים ושיא הרייטינג של תוכניתו השבועית של
דודו טופז, הוא הזמין חוצן להופיע בתוכניתו. אבל נאלץ להסתפק בציפי שביט שהפכה את כל העניין למבדח. בתוכנית טלוויזיה אמר המנחה שכנראה ציפי שביט היא באמת חייזר, אחרת קשה להבין כיצד היא נראית אותו דבר כבר שלושים שנה.
אנחנו נתגעגע אליהם, עכשיו כשאנו נלחמים בהם ומשמידים אותם, עוד מעט הג'וקים כבר לא יהיו. אנחנו עוד נתגעגע אליהם ממש כמו שאנו מתגעגעים לחיות הבר של פעם. כשהעולם הולך להיות סטרילי נתגעגע ליצורים הקטנים הללו, שכל כך נלחמנו בהם בכימיקלים בריסוסים, יחד עם הלכלוך שנמצא פה ושם סביבנו פעם.
כשנהיה מוקפים בבאגים של המחשבים, נתגעגע לג'וקים האמיתיים. כשהעולם יהפוך כל כך בטוח - נתגעגע לצרחות הבהלה שיצורים אלו עוררו בנו. אנחנו כל כך נהיה זקוקים להתעמלות שהייתה כרוכה בריצה המבוהלת בניסיון להשמיד את הג'וק, לקפיצה האינסטינקטיבית שלנו כשנתקלנו בו.
כן כשהג'וק ייעלם יישארו לנו רק הפוליטיקאים והפוליטיקה כמפלט אחרון...
קנאת סופרים לסופרסטארים
אם אפשר לחבר פרולוג על מותו של אריק אינשטיין, אפשר לומר שאלו לא יהיו דברים טובים, ממש כמו שהוא בעצמו אמר בסוף ימיו - המציאות טופחת בארצנו על פני האידיאולוגיה.
בכלי התקשורת אני קורא את הכתבה לעיתון מעריב שהיה אמור לכתוב, כמה כולם מצפים לזה - איך עיתונאי בא אליו ומנסה לשכתב מפיו את הדברים. באותו יום עצמו יש הרבה כתבות חזקות, חשובות, ביניהן הכתבה על מחדל המזון בארץ, שהרשויות לא מגינות עלינו מפני הרעלים שחברות המזון מכניסות לנו לפה, כי פשוט משרדי הממשלה לא מקציבים את הסכומים הנדרשים לבדיקות מעבדה ופיקוח - במקום זה יש לחברות מזון מעבדות פרטיות שמסרבות לשתף פעולה עם כלי התקשורת.
על מה כולם כותבים, מה נראה שמעניין את הציבור יותר? כמובן הטור המסכן וחסר החשיבות שאריק אינשטיין עומד לכתוב...
כן פעם היה זה טורו של אפרים קישון, ההומוריסט בעל השם הבינלאומי מספר 1, "חד גדיא" שמשך קוראים - היום זה הטור של אריק אינשטיין שמבוסס כולו על פופוליזם ותרבות ההערצה העיוורת.
וכן, אני בהחלט מקנא - אנשים כמו אריק אינשטיין שמעולם לא חוו את ייסוריהם של האומנים שכל כך מנסים להתפרסם ולהגיע ולא מצליחים - אנשים אלו, למרות הכישרון הכביר שלהם, מעוררים בי רגשי תסכול - מה לעשות - קנאת סופרים תרבה חוכמה וכאב...
אני זוכר פעם סרט בשם "הקוף הקובע בטלוויזיה" קומדיה בה קוף הפך להיות המדד הכי בטוח להצלחת או כישלון תוכנית כלשהי - מה שמצא חן בעיניו תמיד הצליח. כשאני רואה את תוכניות הריאליטי של היום - אני חושב שהקוף הזה הפך להיות חלק מתוכניות הטלוויזיה...
