נשארנו עם מה שיש

יש כאלו שקוראים את העיתון מהסוף להתחלה. יש כאלו שלוקחים ישר את הספורט ויש כאלו (כמוני למשל) שקודם נפטרים מהספורט. יש כאלו שמוותרים על המוסף הכלכלי, ויש כאלו שמחפשים רק את האותיות המודגשות בכל כתבה. כמו האותיות האלו שאתם קוראים. לי, יש מנהג קצת מוזר אני חייב להודות, והוא להתעכב על מודעות האבל שנמצאות בסוף העיתון. אני לומד מהן המון. לא מחקרי אבל בהחלט מעניין. בעיתונות הגדולה למשל, ככול שהתואר המוצמד לנפטר הוא גבוה יותר (ד"ר, פרופסור) סביר להניח שמספר הילדים יהיה קטן יותר, ושעות הניחום יוגבלו ל"בין אחת לשתיים בצהריים" בצהריים. לאנשי הקבע יש את "צוות" שמפרסם בשבילם. יש חיילים שעזבו, ורק המשפחה דואגת לספור לנו את השנים שחלפו מאז. אני מחשב ומגלה שהם היו אמורים להיות היום בני שלושים בני ארבעים אולי יותר. בעלי משפחות משלהם. אבל לא. ויש רו"ח ויש עו"ד ויש יו"ר ומנכ"ל ונשיא התאחדות, וכולם רשומים באותו דף, עם אותה מסגרת ואותם מילים. בעיתונים מקומיים, ניתן למצוא תמונות ולפלוט "מה? הוא נפטר? מתי?". לקרוא את מניין השנים ולא להאמין שכבר עברו כל כך הרבה שנים מאז. לגלות שהיא כל כך צעירה, שהוא רק התחיל. בגיל 35 אני כבר מרגיש את החיסרון של אנשים שהיו חלק מהנוף בו גדלתי. אנשים שקראנו אותם, שלמדנו אותם. אנשים ששרנו אותם, ששרקנו את הנגינות שלהם- עוזבים. ואנחנו? ובכן אנחנו נשארים עם מה שיש. אני בטוח שפספסתי כמה שמות ויסלחו לי הקוראים. הרשימה ארוכה מכדי שאכניס אותה לטור אחד. עולם התורה שאני הכרתי הולך ומשתנה למול עיניי. רק בעשור האחרון עזבו אותנו גדולים - גדולי עולם התורה, והשאירו אותנו עם מה שיש. עם רבנים שמתארים את גדלותם במראה ההדור שיש להם, במלחמת חצרות ומלחמה על המון כסף. בעיקר כסף וכוח. אין לנו את אותם הסיפורים על עמלה של תורה כמו שלימדנו הרב מרדכי אליהו, אין לנו את הכתפיים הרחבות של הרב עובדיה יוסף, שהתיר, אסר ופסק ללא חשש. אין לליטאים את הרב יוסף שלום אלישיב שלימד מה זה לשבת שעות על גבי שעות בלימוד. אין לנו את הקול השונה והמיוחד של הרב פרומן. אין לימין רב כמו הרב יעקב יוסף, ואין לחצרות את גדלותם של האדמו"ר מוויזניץ והאדמו"ר מנדבורא. נשארנו עם מה שיש. עולם הזמר הישראלי הולך ונעלם. אריק איינשטיין עזב אותנו רק לפני שבוע. אני מתפלא לשמוע ששירים שהכרתי שייכים לו. יש לו שירים שמתנגנים אצלי בבית בדיסק שירי הילדים. הבנות שלי שומעות אריק איינשטיין, ואני אפילו לא שמתי לב. אי-אפשר להתעלם מהתרומה האדירה שלו לעולם המוזיקה. חבר טען באוזניי, שגם דורו של איינשטיין חיו חיי הוללות וזוהר, רק שלא הייתה תקשורת כמו היום שתפרסם את זה. "אין מה לבוא בטענה לזמר המזרחי" הוא אומר. אני לא מסכים איתו. אבל ברור לי שגם אם הוא צודק, הרי שלפחות לזמרים האלו כמו איינשטיין, זהר ארגוב, שושנה דמארי, יוסי בנאי ועוד רבים וטובים, היו קודם כל ובעיקר- אומנים בנשמתם. אומנים אמיתיים. בלי קשקושים. עם כל חיי הזוהר שלהם, הם חיו ללא ראוותנות, ומתו כמעט ללא משהו ממשי מעבר לשירים שהם השאירו לנו. שמוליק קראוס, מאיר אריאל שכתב שירים שאין כבר, יפה ירקוני. עוזי חיטמן שתרם לנו לא מעט להיטים מזרחיים, ושירי ילדים, ג'קי מקייטן שהניח את היסודות לזמר המזרחי. זמר שעוזב אותנו ומשאיר אותנו עם מה שיש. האם אריק הוא גדול הזמרים אני לא יודע אבל עבור הבנות שלי הוא כוכב הילדים האמיתי. עם שירים נכונים בעברית נכונה אבל לא גבוהה, וחיוך שנשמע בשיר. מישהו סיפר לי, שחלומו הגדול היה, לשבת עם אריק איינשטיין לכוס תה. הוא לא הצליח. אני צופה בראיונות של נערות בנות שבע עשרה שבילו עם "הזמר המפורסם". יש להן חלומות אחרים מסתם כוס תה עם הכוכב שלהם. הן גם יודעות איך להגשים את החלומות שלהן. כוס תה. תמימות שנעלמה. אריק גר באותו הבית הישן של 70 מטר. בלי סטייקים ובלי ג'יפ פאר, אוכל באותה שווארמה על כיסא כשהרוח מעיפה את המפיות. נשארנו עם מה שיש. אותם עיתונים שביכו את הצניעות של איינשטיין, הם העיתונים שמוכרים לנו ריאליטי, ראוותנות, כסף וזוהר. עולם התרבות הישראלית הולך ונעלם לי; הכותבת ענת גוב שבהחלט היו לי לא מעט חילוקי דעות עם דעותיה הפוליטיות, אבל זה בא ממנה ממקום אמיתי; חיים חפר, עמוס לביא, יוסף שילוח שכולנו מכירים משפטים שלו בעל פה, ושלא זכה להכרה שלה היה ראוי; ישראל פוליאקוב (פולי) שנתן לנו צלע שלישית מדהימה בשלישיית הגשש; ישראל סגל, אמנון דנקנר. לכתוב בחדות, מושחזות לדעת לומר שטעינו. נשארנו עם מה שיש. דב לאוטמן התעשיין, אדם שהאמין שאיש עסקים צריך לעשות את הונו מתחום עיסוק אחד. היום איש עסקים עוסק גם במזון, גם בסלולרי, גם בבנייה וגם בשיפוט בכוכב נולד/הבא/שיבוא. עולם הפוליטיקה משתנה למול עיננו. אמנון ליפקין-שחק, גדעון עזרא, יצחק שמיר, יחיאל קדישאי- עוזרו המסור של מנחם בגין. לכתו של נלסון מנדלה הכה רעם בעולם. מי ששינה את תפיסת האנושות כולה לגבי צבע. פעם השחורים היו לא רק בצבע אלא גם ביחס, במעמד בהשתלבות.

נשארנו עם מה שיש.

עולם הבידור משתנה. לכתו של הבדרן ספי ריבלין. הבית של פיסטוק מלא הפתעות. גדלנו עליו; על החיוך המיוחד שלו. אין ילד שלא אהב אותו וגם כאשר גדל בתור שחקן לא ניסה מעולם להתנער מדמותו של פיסטוק. לא היה ראיון שבו הוא לא הפתיע את הצופה ואת המנחה. הוא זה שהיה משקל הנגד של בגין, למול הגשש של המערך באותה תקופה. הוא זה שגילם את דמותו של צ'ארלי צ'פלין בפרסומת, באופן שלא היה מישהו אחר שיכול היה להיות יותר מתאים. גדלנו עליו ועל איצ'ה, ובגללו גם הייתה תקופה שקראו לי "יוסאאאף" ארוך ומתנגן. התוכנית ההיא במוצא"ש. בדרן שידע להצחיק בעצם ההליכה שלו, המבטים שלו וההומור העצמי. בלי לצחוק על אחרים ובלי לפגוע במראה של אחרים. בלי לרדת נמוך. זה סוג הבידור של היום. וכמו תמיד החיים מזמנים הפתעות, ומי שעיקר עיסוקו היה הדיבור, נפגע במחלה הארורה דווקא ביכולת הדיבור. דווקא ביכולת לתקשר. והרשימה מתארכת ואנחנו נשארים עם מה שיש.