הספר של עצמון ד. יניב "ציפור על בד" מורכב מששה מחזורי שירה. הספר לקח אותי לשני מסעות מוארים: מסע בזמן מהעבר המתרפק אל העתיד הלא ידוע ומסע אל נפש היצירה ונפש היוצר שברא אותה.
כבר בהתחלה, הלילה הזמין אותי למסע קוסמי, פנטסטי "הַלַּיְלָה אֶתְרַוֵּחַ / בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הָעֲגָלָה הַגְּדוֹלָה"(עמ'11). טיול בשמים בשעות הלילה מעורר סקרנות "אֲנַחְנוּ עוֹלִים לַכּוֹכָבִים / כְּדֵי לָגַעַת בַּשָּׁמַיִם"(עמ'14). טיול כזה מעורר זיכרונות "לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת צָפִינוּ סַבָּא וַאֲנִי / בַּטֶּלֶוִיזְיָה שֶׁשֻּׁדְּרָה מִן הֶחָלָל / וְהֶרְאֲתָה אֶת אַרְמְסְטְרוֹנְג מְהַלֵּךְ עַל הַיָּרֵחַ" (עמ' 18). הטיול בשמים יוצר תחושה של ריחוף בחלל. ריחוף הנולד מתוך דממות שאינן מכוונות, דממות היוצרות שתיקות מסוגים שונים:"תְּלוּיוֹת מִמַּעַל כְּסַהַר תָּלוּי עַל בְּלִימָה",(עמ'41)שתיקות עטופות בצינת השחר בדוק ערפילי כאד חכלילי.
כמו הדובר בשירים המסע בזמן יוצא מהדמיון ונאחז במציאות המתרפקת על העבר. "הִזְמַנְתִּי אֶת הַזְּמַן/ לַמַּסָּע/ וְנָסַע/ אִתִּי" המסע - הוא דרך התבוננות פנימית אל נופי ילדות שהטביעו את חותמם על הדובר, עצבו את אישיותו ואת דרכו מתוך כור מחצבתו והכור הסביבתי שלו. אחרי ההתבוננות המעמיקה פנימה אל תוכו שואל הדובר את עצמו "וּמַה נּוֹתָר אַחֲרֵי הַחָכְמָה ..הַגִּלּוּי וְהָרֶגֶשׁ?"(עמ' 43). כדי לענות על שאלה מהסוג הזה ניתן לראות את הדרך בה עשה הדובר את צעדיו הראשונים. בשקט גישש את דרכו, פילס לו נתיבים,צעד בהם לאט-לאט, נשם אל תוכו את ריחות העצים, כרה אוזניו לציוץ הציפורים, חווה את רגעי האושר מתוך הבחירה העצמית עד שחדרה אליו ההכרה של ההפנמה. למידה אישית היא חוויה מתוך העבר, כמו הנגיעות במסע אל הזיכרון של חווית רעים משותפת "לְאוֹר לְבָנָה מִתְעַלֶּסֶת"(עמ'52)
מה הופך את הזיכרון לגעגוע? האם
אהבה בשניים? האם אהבת הורים? האם חוויה מהילדות הופכת את הזיכרון לגעגוע? כל השאלות שלי מהדהדות בספר כאורות פנימיים המהבהבים כגחלת לוחשת בניצוצות אהבה כְּמוֹ אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ הַמְּאִירָה אֶת הַיְּדִידוּת הַחֲכָמָה שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ(עמ'147). פעולת הגחלת נעשית בצריבה על דפי זיכרון דקים... פעולה זו מזכירה לי את התגלות אלוהים לנביא ישעיהו, כל המעמד קדוש וישעיהו חש שהוא איש טמא, רק נגיעת המלאך בשפתיו מעידה כי הצריבה הבוערת יש בה כוח לטהר אותו. המעמד שלו משתנה ברגע שנבחר לעסוק בשליחות נבואית. אותו דבר קורה גם בספר הזה, להיות משורר זה לא רק להמציא פיוטים ולשיר אותם, להיות משורר, זה לברוא את המילים מתוכו. "יֵשׁ מִלִּים עֲמֻקּוֹת כְּיָם וְיֵשׁ הַקּוֹרְעוֹת בַּבָּשָׂר וְצוֹרְבוֹת בַּנְּשָׁמָה וְיֵשׁ מִלִּים הַצְּרוּבוֹת עַל דַּפֵּי זִכְרוֹנִי/ הֵן מִי שֶׁאֲנִי"(עמ' 124).
הלמידה מתוך המסע מאפשרת לדובר להכיר את עצמו טוב יותר, ומאפשרת לקורא לגעת בנפש היצירה ובנפשו של היוצר. כקוראת אני מקשיבה לשתיקות ושומעת "אֶת תּוּגַת הַלֵּב / וְהִיא מַכָּה בִּכְאֵב"(עמ'129)טעמו של הזיכרון הוא כטעמם של החיים המשתוללים בכל הגוף. את טעם החיים יודעות המילים להנציח בכוונות פשוטות " הַשֶּׁמֶשׁ מֻנַּחַת לֶאֱלֹהִים בַּכִּיס"(עמ'142). " לֹא לָרוּץ לְשׁוּם מָקוֹם /גַּם אִם סוֹגְרִים...הַמְּתִיקוּת מִתְחַלֶּפֶת אָז לֹא לָרוּץ כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מִתְעַלֶּפֶת"(עמ'144). שירי הספר מאירים את נגיעותיי. אני אוהבת את הציוריות הפשוטה שמעשירה את מחזורי השירים בספר.
הציוריות הלשונית נובעת ממעיינות היצירה, מתוך הבריאה יש מאין של המשורר " מִתְגַּעְגֵּעַ /וְלֹא יוֹדֵעַ / אִם זֶה אֲמִתִּי /אוֹ פַּג הַקֶּסֶם"(עמ'144). ובשיר אחר " הַקִּיר נִרְטַב / בָּא הַשְּׁרַבְרָב / וּפָסַק/ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מַעֲקָף/ עַכְשָׁו"(עמ' 146). מבין המילים המתחברות ליצירה נולדת השירה. לעתים זו שירה שמגיחה כמו ציפור על בד, מתבוננת בסביבתה וסביבתה מתבוננת בה" תּוֹדָה לָךְ צִפּוֹר עַל בַּד/לְעֵת עֶרֶב תָּבוֹאִי / וַאֲנִי לֹא לְבַד""(עמ'138). כשהרהרתי בְּכותרת ספר זה, ראיתי לפניי לא את הציפור העומדת על הענף, אלא את ציפור נפשו של המשורר. נשמתו מהדהדת ביצירה ייחודית מתוך פיסות חייו.
לפני שהיו מנהרות בציר פילדלפי היו עפיפוני ילדים שעפו בשמים ללא גבולות, היום רואים עפיפונים בשמים, אך לא רואים ילדים. החיים נעים במחוגי הזמן. ולזמן הזה המתואר בספר יש שתי הנעות: הנעה אחת היא התבוננות פנימה אל הנפש המתרפקת על העבר,מסניפה ניחוחותיו כסם חיים משכר ומתגעגעת אל חוויות שהזמן אסף אל מרתפיו. ההנעה השנייה, היא הנעה החוצה, שהזמן הוא מסע ארוך של העתיד. יוצא אל עתיד לא ידוע מתוך החלטות שקשורות באומץ לשנות דרך ולהתמקד במטרה." בַּמַּעֲלֶה נָשָׂאתִי עַל גֵּוִי/ אֶת נֵטֶל הַחַיִּים/ מַסָּע אָרֹךְ וּמְפֻתָּל "(עמ'113). מסע שיש בו נגיעה בקצה מנהרה, מסע הפותח דלת שטרם ננעלה. יש תחושה של היוולדות, התחדשות של לידה מחדש "סַבְתִּי עַל עַקֵבַי / עוֹד לֹא נִנְעֲלָה הַדֶּלֶת."(עמ' 49).
אבא קובנר, טען ש"השירה היא מגיָה, והמשוררים הם מכשפים" המאמינים במילים שהם בוראים. אני מוצאת שיש כישוף במילים המארחות את עיניי הקוראים, המובילות אותם אל לבו של השיר ומאירות להם את הדרך למסעות מוארים. הספר מומלץ לאוהבי המילה הכתובה.
