יומן 25
שבוע חורפי קר וגשום ומכת חום של תיאטרון משובח. תיאטרון הספרייה של בית צבי העלה בראשית השבוע מחזה קטן וסימפטי בשם: "מוטב מאוחר". המחזה מאת לארי גלברט.
במילה "קטן", אני מכוונת למשתתפים מועטים, ארבעה במספר בלבד, לאולם אינטימי, ע"ש
אהוד מנור, וגם את ערכיותה של ההצגה, מהותה ורעיונותיה.
נורה, [רבקה מיכאלי], הנשואה פעם שנייה לבעלה ליאו [
אלכס אנסקי], מחליטה להביא לביתם המשותף את בעלה הראשון, ג'וליאן,[אלברט כהן], שמשתחרר מבית חולים לתקופת החלמתו. היא עושה זאת בעזרת בילי בנם המשותף, ולמורת רוחו של בעלה ליאו, שבעצם גזל אותה ממנו.
הבעל הנוכחי הוא כותב מוזיקה ידוע, שבלחצים גדולים מצד אשתו נורה מוכן להסדר קצר, שלא יעלה על שבועיים.
בינתיים תקופת ההחלמה נמשכת חודשים ארוכים, היחסים בין שני הבעלים והאישה יוצאים מכלל שליטה. ובמהלכן נפתחים חשבונות ישנים וכואבים. מוטחות האשמות בין שלושתם שהיו חבויים במשך זמן רב.
הסיטואציות הן קומיות ברובן, ונראה שהקהל מכיר חלק מהן על בשרו.
את תפקיד הבן משחק אסף בן לולו, שחקן צעיר מוכשר, בוגר בית-צבי.
נוסח עברי: אבי קורן.
בימוי: יצחק שאולי.
מוזיקה מקורית: אפי שושני.
תפאורה: אבי שכוי.
"דפוקים"
תיאטרון חיפה. מחזה מקורי מאת צדוק צמח. במאי רוני ניניו.
מוסקה מקורית:"הדג נחש, "כשהחיים דפוקים ובראש יש בלאגן
אני נכנס שוב לסרט שחבל על הזמן".
צדוק צמח כתב מחזה יוצא דופן, מבחינת הלשון, התימה וההומור. הוא קורא לו "דפוקים".
גיבוריו חיים בשולי החברה הישראלית ושפת דיבורם מוקצנת במיוחד. אין משפט אחד בעברית שעובר את תקן הדיבור הישראלית, דבר המשליך רבות על הלשון הרדודה והשגויה הנהגת בקרב רבים מתושבי ישראל. אבל מעבר למשחקי הלשון בין שפת הדיבור התקינה -הספרותית, לבין שפה משובשת לחלוטין, נמוכה, ישנה תימה חברתית רצינית המובלעת בין המשפטים. הדפוקים זה אנחנו.
המחזה נפתח בהקלטה מרגשת, בה אמסלם, רווק בודד הסובל מבעיות קשב וריכוז, תפקוד לקוי, קושר את חוסר הנורמליות שלו בחוסר אהבה ותשומת לב, מגיל צעיר, כשלא הייתה לו חברה שאהבה אותו: "רק אם ילדה אחת הייתה אוהבת אותי"...
אמסלם [משה איבגי], הוא דמות טרגית קומית, מנסה להשתקם בביתו לאחר שהשתחרר מהוסטל, ואליו אינו רוצה לחזור בשום אופן. לפרנסתו הוא צובע בבית מגירות, אגב צפייה בסרטים רומנטיים, המעבירים אותו לספירה רומנטית, פנטסטית, שאינה קשורה למציאות העצובה והמסכנה בה הוא חי. הוא נמצא כל הזמן בביתו, בהשגחתו וביקוריו האפוטרופסיים של אחיו הבוגר, מרמר, [
אריה מוסקונה], ומנסה לרצות אותו, בציות להוראותיו, ובלבד שלא יחזיר אותו להוסטל.
ביום אחד מגיע לביתו המסודר של אמסלם אחיו -פנחסי [אלברט אילוז], טיפוס מפוקפק, שזה עתה השתחרר מהכלא. הוא שקרן פתולוגי, שיש לו בעיות קשות עם אשתו, שזרקה אותו, בגלל מעשיו הפליליים וחוסר פרנסתו, ואין לו לאן ללכת ואיפה לגור. פנחסי בא לדירתו של אחיו בכוונה להשתקע שם, ואף לערער על סדר יומו וחייו של אחיו הצעיר אמסלם. כל זה קורה למורת רוחו של
האח הגדול, ולמורת רוחו של אמסלם.
בהצגה משתתפות עוד שתי שחקניות מצויינות, שתיהן שכנות של אמסלם בבנין. האחת מלמטה, בלה המתוקה [דורית לב ארי/נינה קוטלר], טבחית מופנמת שאיש אינו רוצה בה, והיא מאוהבת באמסלם, צופה איתו בסרטים רומנטיים, ומחכה שיעשה את הצעד הראשון שלו לקראת זוגיות אמיתית איתה.
אבל אמסלם מאוהב בטירוף בשכנה מלמעלה. שחקנית-דוגמנית משגעת ויפה, מדברת אנגלית [גלי אשכנזי]. הוא עוקב אחריה מבעד לחרכי התריס, בעלותה ובירידתה את המדרגות, ובמסדרון. ומפנטז עליה במיטה בלילה, כי ביום מן הימים תהייה שלו.
זאת קומדיה מרגשת, אנושית, מצחיקה על אהבה ופנטזיה, נישואין וגרושין,חמלה ותקווה לחיים מאושרים יותר.וכל זאת מתבצע במשחקם המצוין של כל הדמויות במחזה, ובמיוחד משחקו הנפלא והמרגש של משה איבגי.
האדרת
האדרת. מאת ניקולאי ואסילבייץ' גוגול.
עיבוד למחזה: שחר פינקוס.
בימוי:שיר גולדברג.
תפאורה: שני טור.
תלבושות: פולינה אדמוב
מוזיקה: דניאל סלומון.
תיאטרון החאן האיכותי והנפלא מעלה הצגה רבת עוצמה וקלאסית, שכל המרכיבים בה משלימים הזה את זה. העיבוד, השחקנים, הבימוי, התלבושות והאווירה הכללית [הרלוונטית והעכשווית], מעבירים אותנו לסנט פטסבורג הקסומה, העירונית, הערפילית, הבורגנית והמיסטית של המאה ה-19.
בעיר הקרה הזאת נאלץ הגיבור לתפור לו אדרת חדשה חרף מצבו הכספי הקשה, כיוון שנתגלה חור במעילו הישן. הוא מסתגף וצם עד כדי חוסר יכולת לשלם בעבור שכר דירה וחימום. לבסוף הוא מצליח לתפור לעצמו אדרת מפוארת בעזרת פטרוביץ' החייט, ובעזרת מענק כספי גבוה שהוא מקבל ממקום עבודתו. החברים במקום עבודתו, רואים אצלו שינוי לטובה במצב רוחו ומחליטים לערוך לו מסיבה.
עם שיבתו לביתו, ברחוב שלא מוכר לו, באין אדם, נשדדת ממנו האדרת והוא נשאר ללא כסות חמה לגופו. כל מאמציו הביורוקרטיים להשבת האדרת, עולים בתוהו. המשטרה לא פועלת לתפוש את הגנבים, גם לא האיש רם המעלה, שהוא בא להשתדל אצלו, בסופו של דבר אקאקי אקאקייביץ' בשמאצ'קין חלה ומת. אך מה שנשאר ברחובות העיר האפלה והקרה, המתנכלת לאזרחיה במזגה הסוער והקר, היא רוחו של הגיבור, הנוקמת וחוטפת אדרות מעוברי-אורח בימי גשם ושלג וסערות.
"בניינים מאבן בלבם זורם נהר
עצים ללא עלים, שריקת הרוח בכיכר
פקיד עם מטרייה חוצה את השדרה
מגבעתו התעופפה".[מתוך המחזה].
הסיפור הגוגולי הוא סאטירה על המשטר הרוסי הצארי, על המשרדים הממשלתיים, על הביורוקרטיה הרוסית, על האדם הקטן, הפקיד, הנמחץ תחת מכבש השגרה והשעמום, חוסר היצירה, ותכליתו המצומצמת של קיומו של האדם, באי יכולתו להמריא בתבונתו. זה מהצד הריאליסטי. אולם לסיפור יש גם צד מיסטי, מוסרי, רוחו המתה של האדם באה חשבון איובי עם החברה ועם משמעות קיומו. היא חוזרת מן העולם הבא לתבוע את עלבונו ורפיון חייו.
גוגול כמאמר הפתגם, אשר מתחת לשולי אדרתו יצאה כל הספרות הרוסית.
