ברצוני לדבר היום על שני נושאים, מתוך מגוון כמעט אינסופי של נושאים הקשורים לענישה: החמרת הענישה בעבירות אלימות, והבניית ענישה.
ראשית, אומר מספר מילים בנושא שמטריד אותי - הענישה בעבירות אלימות, ובמיוחד בעבירות אלימות חמורות. עבירות אלה הן לטעמי בגדר "מכת מדינה". "מכת מדינה" היא דבר שיכול להתמשך גם שנים ארוכות, גם אם אין עלייה בשיעור האלימות, וגם אם אין "פיק" מסוים. מספיק לפתוח את העיתון כל יום כדי לראות עד כמה האלימות פשתה במקומותינו, ובוודאי שמספיק לראות את התיקים שמגיעים אלינו בכמויות, כדי להבין עד כמה רווחת תופעת האלימות.
תחושת הביטחון של הציבור הרחב נפגעת מאד. זה דבר נורא שאדם לא יכול לצאת בביטחון מהבית. אתה הולך על שפת הים ורואה שני אנשים ניצים ואתה יודע שאם תיגש אליהם, ותנסה להפריד ביניהם, אתה עלול לסכן את חייך. אם תראה שנטפלים לילד ומרביצים לו ותנסה להגן עליו בעצמך, אתה עלול להסתכן בחייך.
התחושה של האנשים היא שהם לא יכולים לחיות בביטחון בכל מקום ואתר. ברור לי שבכל חברה יש ותהיה אלימות, אבל המצב שנוצר בארץ בתחום זה מאוד מטריד. בהקשר זה ישנה חשיבות מיוחדת שתהיה הלימה בין חומרת עבירות האלימות לחומרת הענישה בגינה, ובנוסף, בעבירות אלימות חמורות, חייבים לתת משקל נכבד מאוד להגנה על שלום הציבור והחברה.
אני חש, גם באופן אישי לפעמים, אבל גם כפרקליט מדינה, שיש לפעמים חוסר הלימה בוטה בין הענישה בעבירות אלימות לבין חומרתן. חשוב לי לומר שביהמ"ש העליון חוזר וקובע קביעות ברורות ומפורשות שעל הענישה בעבירות אלה להלום את חומרתן הרבה, ולמרות זאת אנחנו נתקלים ביותר מדי מקרים בהם ניתן משקל יתר לשיקולים אישיים הקשורים לנאשם. ברור שבתי המשפט לא עושים זאת מרוע לב חלילה או מ
רשלנות. כנראה שהאינסטינקט הטבעי, כשאתה מסתכל במקרה ספציפי על הנאשם ועל נסיבות חייו, הוא להתחשב בנסיבות אלה. אבל לפעמים צריך להתרומם מרמת התיק ולהסתכל על התופעה. לא יכול להיות שיהיה אי-ציות לפסיקת ביהמ"ש העליון, שאומר שוב ושוב שהתופעות מזעזעות ושצריך לענוש בגינן בחומרה.
שמתי לעצמי כאחת ממטרותיי בשנים הקרובות לפעול ליישום פסיקת העליון בדרך של הדגשת הנושא בפני בתי המשפט בערכאות הנמוכות ובדרך של הגשת ערעורים. אנחנו לא אוהבים לערער על קולת העונש, ועדיין זה נושא שראוי להגיש בו ערעורים במקרים המתאימים.
אדבר גם על עצמנו כתביעה. כשנערוך הסדרי טיעון, ואני לא מדבר על מקרים שיש בעיות בראיות, אלא על הסדרים שנועדו לייעל את התהליך ולזרז ולהקל בעומס, צריך בעבירות האלה להקפיד שיהיה יחס סביר בין חומרת המעשה לבין הענישה. צריך להקל לעתים בעונש, בשביל לאפשר מניעת הצפת בתי המשפט בתיקים שבהם ינוהלו הוכחות עד תום, אבל גם לזה יש גבול. לא ייתכן שזה תחום שימשיך ככה. שינוי בתחום הענישה חל לפני שנים בנושא עבירות המין, כאשר העונשים היו פשוט נמוכים ושמנו לעצמנו למטרה להעלות את רמת הענישה. היום תחושתנו כפרקליטות היא שצריך לתת יותר דגש לענישה הולמת בעבירות אלימות, ואני מקווה שזה ייעשה.
ביהמ"ש העליון מנחה אותנו כפרקליטות ונפעל לפי הקריטריונים שנקבעים שם. כמובן שצריך גם לראות את הנאשם במקרה הספציפי ואת נסיבותיו. לא יכול להיות שבגלל שזו מכת מדינה אין הסתכלות על הנאשם הפרטני. אבל אני רואה לעתים החלטות של בתי המשפט הנמוכים שסוטות באופן בוטה מההנחיות של ביהמ"ש העליון ואת זה נשתדל לתקן. לשופטי שלום אסור להתעלם מפסיקת ביהמ"ש העליון.
הנושא השני אליו אתייחס הוא הבניית הענישה. באחד הכנסים האחרונים בהם נערך פאנל על הבניית הענישה, היה קונצנזוס בקרב חברי הפאנל שחוק הבניית הענישה מסרבל את הדיון והוא מיותר, ועל כן יש לבטלו. אני מציע להיזהר לפני שמגבשים מסקנה סופית בנושא זה. לפני שמציעים מיד לבטל החוק. בכל זאת, הצעת החוק נכתבה ע"י ועדה נכבדה בראשות השופט גולדברג וגם אם לא התקבל הרעיון הבסיסי בכנסת, הקונספט שקבעה הוועדה - נשאר. אנחנו בסך-הכל שנה וחצי אחרי חקיקת החוק ואין לנו מספיק ניסיון.
ראשית, אני חושב שקונספטואלית, הרעיון של צורך בהאחדת הענישה הוא בוודאי נכון. אני מכיר דוגמאות שעל אותו דבר נתנו בצפון ככה ובדרום ככה, ולפעמים הפער היה פי כמה.
כעובדה אני אומר לכם, יש לעתים פערים גדולים בענישה וזה תלוי הרבה בשופט. כי שופט פלוני רואה בעבירה מסוימת משהו חמור ואחר לא. שופט מסוים רואה בשב"ח אדם מסכן ושופט אחר מבין את הנסיבות אבל סבור שיש גבול, וזה לא סביר, ולכן הוא מחמיר יותר בענישה. אם אפשר לעשות האחדה, זה דבר נכון. מי שצריך לעשות אותה בסופו של דבר, הוא ביהמ"ש העליון, וכל השופטים צריכים להתיישר לפי הנחיותיו.
הבניית הענישה שיפרה את השיח בתוך הפרקליטות בנושא ענישה, ויצרה אפשרות לבסס ניסיונות להאחדה בטיעונים לעונש בין יחידות הפרקליטות וגופי התביעה האחרים. לשם כך, הוקם פורום ארצי בפרקליטות המדינה, המרכז פסיקה רלוונטית בנושא, משמש כתובת לפניות והתייעצויות, ומאפשר להפיץ מידע רלוונטי להאחדת הטיעונים לעונש בין גופי התביעה השונים.
בסופו של דבר, זה חוק שנעשה עם הרבה חשיבה. ועל כן לפני שמגיעים עם האמירה "החוק לסל - וחסל", צריך ללמוד היטב את הניסיון שיצטבר, לגבש מסקנות מושכלות ואזי לקבל החלטה לאן ממשיכים.
