זכות גדולה שמורה לאריק שרון בתחום יחסי העיתונות עם מערכת הביטחון. הודות לו התרחש ב-1982 מהפך דרמטי: מרבית הכתבים הצבאיים של התקשורת הישראלית נטשו את דבקותם המסורתית בקו הביטחוניסטי. הם לא הסבירו כדרכם מדוע חייב צה"ל לפעול - אלא ניסו להזהיר מבעד למחסומי הצנזורה מפני האיוולת והסכנה ב"תוכנית אורנים הגדולה" לשינוי המציאות הפוליטית בלבנון.
הקו החדש של הכתבים הצבאיים ערב מלחמת לבנון הראשונה היה אומנם גם תוצאה של ההכאה על חטא בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אבל אלמלא יחסיהם המסוכסכים עם שרון, הדבר לא היה מתרחש. כשנכנס ללשכת שר הביטחון מידר את הכתבים הצבאיים והקשה עליהם לעבוד. זו אכן הייתה "שעתנו היפה והקשה", כפי שכינו זאת הכתבים הצבאיים.
יותר מפוליטיקאים בולטים אחרים בישראל העמיד שרון למבחן את העיתונות הישראלית לכל אורך הקריירה שלו. במקרה של מלחמת לבנון הראשונה מרבית התקשורת הישראלית עמדה במבחן, הן בניסיונות ההתרעה לפני פרוץ המלחמה והן במהלכה. הקריאה "שקט יורים" של עמירם ניר ז"ל לא נענתה אלא לימים ספורים, ואחר כך עשו כל מאמץ להביא לידיעת הציבור את המתרחש מעבר לקו 40 הקילומטרים, ששימש לשרון מסווה לתוכניתו המקורית. דן סממה ז"ל הביא לציבור צופי הטלוויזיה את הלכי הרוחות בקרב חיילים ("רד אלינו אווירון/ קח אותנו ללבנון /נילחם בשביל שרון / ונשוב בתוך ארון"), בגיבויים של בכירי הערוץ הראשון. גם עיתונים נוספים עשו כך.
אחרי הטבח בסברה ושתילה היו אלה עיתונאים,
זאב שיף ז"ל ו
רון בן-ישי שטרחו להעביר את המידע על מעשי הזוועה של הפלנגות הנוצריות ישירות למקבלי ההחלטות בישראל. זה אולי לא ערוץ פעולה שיגרתי של עיתונאים, אך הם סברו, בצדק, שצריך ליידע את הצמרת מהר ככל האפשר, שבידיעה ששרון עלול להציג תמונה שונה.
לא תמיד הצליחה התקשורת לעמוד במבחני שרון. במשך שנות שירותו בצה"ל ידע שרון לנווט כרצונו חלק ניכר מהסיקור התקשורתי. שחקן ציר מרכזי במהלכים אלה היה במשך כל השנים עיתונאי נאמן ומעריץ,
אורי דן, הכתב הצבאי של
מעריב, אז העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר במדינה. קרבתו לשרון החלה עוד בימים שדן היה כתב צבאי של "במחנה". בספר זיכרונותיו "בסודו של
אריאל שרון", כתב דן כי יחסים הדוקים אלה הביאו בשנת 1961 לעיכוב בקידומו הצבאי של שרון. שרון סיפר לי, כתב דן, כי בהוראת הרמטכ"ל דאז
צבי צור הותקנה האזנה לטלפון בבית משפחת שרון. בין היתר קלטו המאזינים שיחות בינו לבין העיתונאי דן. הרמטכ"ל מצא בזה תירוץ למנוע ממני דרגה, סיפר לו שרון.
הקשר האישי בין השניים היה כה הדוק, מספר דן בספרו, עד שכאשר נהרגה מרגלית, אשתו של שרון בתאונת דרכים, ביקש ראש אכ"א מהעיתונאי לצאת לבית בצהלה כדי להודיע לחברו על האסון. למזלו של דן הקדים אותו בבית איש חיל האוויר מוטי הוד, והוא זה שמסר לשרון על מות רעייתו.
אישים רבים בצמרת הישראלית ידעו במרוצת השנים לשמור על יחסים קרובים, קרובים מדי, עם עיתונאים. ל
שמעון פרס, למשל, הייתה חבורה נאמנה של כתבים שכונתה "יונייטד פרס". אבל רק עיתונאי אחד הודה בפומבי בנאמנות חסרת הפניות למקור וחבר. "עמדתי בגלוי וללא תנאי לצדו של שרון ברשימותי ובמאמרי בעיתונים ובכל הזדמנות שניתנה לי באמצעי התקשורת האלקטרוניים בישראל", כתב אורי דן בספרו.
דן גם הודה בגאווה כי שמע משרון במשך השנים סודות מדינה רבים, אך הקפיד לשמור אותם לעצמו. "מאחר שראיתי בשרון מנהיג יוצא דופן, המגלם בתפישתו ובמאבקו את האידיאל הציוני בהגנת היהודים וההתיישבות בארץ ישראל לא הייתה לי כל בעיה מצפונית או אתית לשמור בסוד את הדברים שעלו בשיחותינו בעשרות השנים", כתב.
שרון היה אולי מרוצה מעיתונאי-דובר נאמן כזה לצידו, ומעריב נהנה לעתים גם הוא מהקשר ההדוק, אבל זו איננה בדיוק עיתונאות ראויה. טשטוש התחומים בין חברות אישית לבין העבודה העיתונאית מסוכן. החיבור ההדוק הזה היה גם בעוכרי שרון עצמו כשקיבל את תיק הביטחון בממשלת בגין השנייה ומינה את מעריצו ליועץ התקשורת שלו. אורי דן ניסה אז לשווא לשכנע את העיתונאים שאין למתוח ביקורת על השר. "אסור להפריע ליהודה המכבי במעלה ההר", אמר אז. הכתבים צחקו והתעלמו. דן התעקש. "אני אומר לך בשיא הרצינות", אמר לכתב 'העולם הזה', "אריק שרון הוא יהודה המכבי של הדור הזה".
