לאחרונה פורסם בכלי התקשורת מכתב אישי ששלחו בת-אל גינדי, אשתו של דרור גינדי, וסתוית גינדי, אשתו של
אורי לוי, שהינן נשותיהם של שניים מהקבלנים שנעצרו בפרשת השוחד, לכאורה, שניתן לעו"ד
רועי בר, בקשר לפרויקטים של בנייה בראשון-לציון וברחובות. כמו-כן פורסם כי השופטת,
שירה בן-שלמה, אסרה לפרסם תמונות או סרטי וידאו של קבלנים אלה, כשהם אזוקים באזיקים.
במכתבן זה של נשות הקבלנים הללו, פונות הן, במישרין, לכלי התקשורת וכותבות, בין היתר, דברים, בזו הלשון:
"אנו פונות אליכם בפנייה אישית זו ובזעקה נרגשת בזמן של ילדינו קטינים בגילאים שבין 3 ל-14 בשמנו ובשם בני משפחתנו" כאשר בהמשכם של דברים, כותבות הן, במכתבן זה, כי "מאוחר יותר ולעיני כלי התקשורות הובלו מנור ואורי בצעידה ארוכה ומשפילה מחניית בית המשפט כשהם אזוקים בידיהם ורגליהם כאויבי הציבור ואחרוני הפושעים, בליווי שוטרים האוחזים בכלי נשק ובמסדרונות בית המשפט כאשר מצלמות הטלוויזיה, העיתונות וכלי התקשורת האחרים מסקרים את צעידתם אחד אחר השני, בחוסר אונים ובפנים מושפלות".
מכתבן זה של אותן נשות קבלנים, מסתיים, בקטע מודגש, באלה הדברים:
-
"פנייתנו זו אליכם נעשית גם מתוקף תפקידכם כעורכים בכירים בכלי התקשורת, אך בראש ובראשונה כבני אדם הורים לילדים ובני משפחה, אנא בכל לשון של בקשה ומבלי לגרוע כמלוא הנימה מחובתכם העיתונאים, הימנעו מפרסום תמונות פוגעניות ומבזות אשר ערכן העיתונאי מועט אם קיים בכלל ואשר מרגע פרסומם יגרמו לפצעים קשים בנפשות ילדינו הקטנים".
ב
מאמר מרתק ומעורר מחשבה שפרסם
איתמר לוין, תוקף הוא את איסור פרסום שמות החשודים, כאשר לטענתו האיסור לפרסם את שמותיהם של הקבלנים החשודים במתן שוחד לעו"ד רועי בר, הוא דוגמה נוספת לתהליך מסוכן של כרסום מתמיד בפומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת. כך מתנהלות מערכות משפט במדינות חשוכות. הדברים אינם כה פשוטים ולא ניתן לצבוע אותם בצבעים של שחור ולבן, כאשר דווקא צבע הביניים האפור, הוא הנכון והראוי שבו ניתן להתייחס לעניינים של איסור פרסום שמות חשודים או התרת פרסום שמם בשלב המעצר.
המחוקק נתן דעתו לכך, כאשר בתחילתו של חודש ינואר 2012 תוקן חוק בתי המשפט ונקבע סייג לפרסום שמותיהם של חשודים, שטרם הוגשה בעניינם בקשה להארכת מעצר בבית המשפט. החוק אוסר, מכאן ואילך, לפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד בו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים בפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם, כאשר לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות. עם זאת, קבע המחוקק מספר סייגים לאיסור פרסום גורף זה, בתקופת 48 השעות שקודם להבאת חשוד להארכת מעצרו בפני שופט או שופטת מעצרים.
הסייגים שקבע המחוקק, המאפשרים פרסום שמו של חשוד, גם קודם שהובא להארכת מעצר בפני שופט או שופטת מעצרים, הם כאשר בית המשפט התיר את פרסום שמו של החשוד בשל העניין הציבורי שבפרסום, ובלבד שניתנה לחשוד הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין או אם רשות חוקרת פרסמה או ביקשה לפרסם את שם החשוד, לאחר שקצין בדרגת ניצב משנה ומעלה מאגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, או עובד ציבור האחראי על תחום חקירות ומודיעין ברשות חוקרת אחרת, לפי העניין, אישר כי בנסיבות העניין, מטעמים מיוחדים שנרשמו, התקיים מצב דברים, לפיו הפרסום נדרש לצורך איתור חשוד או עד תפיסת עבריין נמלט, אזהרת הציבור מפני אדם העלול לסכנו או לצורך חיוני אחר או עיכוב הפרסום שייגרם מהצורך בקבלת אישור בית המשפט, עלול לסכל את מטרת הפרסום הנדרש או עיכוב הפרסום שייגרם מהצורך בקבלת אישור בית המשפט, עלול לסכל את מטרת הפרסום או החשוד ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום שמו, ובלבד שהבקשה או ההסכמה ניתנו בידי החשוד עצמו או על-ידי בא-כוחו, בכתב.
בתיקון לחוק בתי המשפט, נכתב - באופן ברור ומפורש - כי הרשות החוקרת תיידע חשוד שהוא עצור ואינו מיוצג בידי עורך-דין, בדבר זכותו לבקש מבית המשפט לאסור פרסום שמו וכן תאפשר לו להגיש בקשה לאיסור פרסום שמו באמצעותה, לפי טופס שתמסור לו, כמו-גם תיידע אותו בדבר אפשרות זו, להגשת בקשת איסור פרסום, לא יאוחר מ-24 שעות מעת מעצרו או לפני שהובא בפני שופט לפי המוקדם מביניהם, כאשר שבתות ומועדים לא ייחשבו במניין השעות לצורך חישוב תקופה זו.
המחוקק לא ראה לנכון לקבוע,
באופן גורף, איסור פרסום שמות חשודים, לאחר שהם מובאים להארכת מעצרם, ככל הנראה בגלל העובדה שהוא סבר שהאינטרס הציבורי בפרסום שמם ברבים, גובר על זכותם לשם טוב. ייתכן שראוי היה להרחיב את איסור הפרסום של שמות חשודים, עד להגשת כתב-אישום נגדם. עם זאת, מאחר שהליכי מעצר אורכים תקופה ארוכה, עלול דבר זה להביא לחרושת שמועות, מיותרת, שלא בהכרח תטיב עם חשודים.
כרסום חמור בזכות חזקת החפות
כפי שציינתי קודם לכן, לא ניתן לחתוך עניין זה באופן דיכוטומי, לכאן או לכאן, ולקבוע - באופן חד-משמעי - כי שיקול מסוים, הינו השיקול הגובר וכי הוא ורק הוא הינו השיקול הנכון. איתמר לוין ברשימתו, מצדד בזכות הפרסום הגורפת של שמות חשודים, למען יידע הציבור וייזהר מפני מי העלולים לפגוע בו ואפילו מי שנעצרו, שלא כדין ושוחררו, ייפגעו - בשלב זה - עקב פרסום שמם כחשודים.
המציאות היומיומית והקשה מוכיחה, כי אין כל ביטחון, כי גם מי שהוגש נגדו כתב-אישום, יורשע לבסוף, או כי הפרקליטות לא תחזור בה מכתב-האישום קודם תחילת שלב הראיות, במהלך שלב הראיות, או קודם לסיום שלב הראיות - טרם יינתן פסק-דין בעניינו של אותו נאשם. ככלל, הגישה הציבורית הינה, כי מי שהוגש נגדו כתב-אישום, הרי הצטברו בידי התביעה המשטרתית או הפרקליטות, די ראיות כדי שחזקת החפות שלו, לכאורה, תקרוס. בכל הכבוד הראוי, גם עמדה קטגורית ונחרצת זו, לא בהכרח הינה הגישה הנכונה, לאור זיכויים רבים של מי שהוגשו נגדם כתבי-אישום חמורים ביותר וסופם של דברים, יצאו הם ללא הרשעה כלל וכלל.
הפניתי, בעבר, במספר רשימות קודמות שלי, לספרה המצוין של פרופ' רינת קיטאי-סנג'רו "המעצר: שלילת חירות טרם הכרעת הדין", בו מפרטת מחברת מלומדת זו, שורה של מקרים, המהווים פגיעה מהותית בזכות החפות של חשוד, שהוכרה בהלכה הפסוקה, שיצאה מלפני בית משפט העליון כזכות יסוד. בכל הכבוד הראוי, מילים לחוד ומעשים לחוד. ככל שזכות החפות הוכרה כזכות יסוד, הרי המחוקק, כמו-גם פסקי-הדין האחרונים שיצאו מלפני בית משפט העליון, מכרסמים - כרסום חמור ומשמעותי - בזכות יסוד זו.
פסקי-הדין שיצאו מלפני בית משפט העליון, בפרשת ראשי הערים, שנגדם הוגשו כתבי-אישום, כאשר כוונת הדברים הינה לראש עיריית נצרת עילית
שמעון גפסו ולראש עיריית רמת-השרון יצחק רוכברגר, שמשפטיהם מתנהלים בימים אלה בבתי-המשפט, מוכיחים, כי חזקת החפות נשחקה עד דק מן הדק. בית משפט העליון, רואה בהגשת כתב-אישום, מעין גושפנקה בלתי מחייבת, אבל עדיין גושפנקה, שקיימות ראיות, לכאורה, נגד מי שהוגש נגדו כתב-אישום. נכון אמנם, כי מי שהוגש נגדו כתב-אישום טרם הורשע וחזקת החפות הלכאורית עומדת לזכותו, אולם - עם זאת - מתיר בית המשפט העליון, בעקבות פסקי-דינו, בעניין ראשי הערים, לכרסם כרסום מהותי בזכות חפות לכאורית זו.
יטענו הטוענים, כי שונה הוא מצב הדברים באשר לחשודים, שנגדם טרם הצטבר חומר ראיות, ולכן חזקת החפות בעניינם חזקה יותר. בכל הכבוד הראוי, אלו דברים יפים וראויים לכתיבת מאמרים או דיסרטציות לעבודות דוקטורט מלומדות. בחיים השוחקים, האמיתיים, שבהם אין משחקים משחקי מילים ואין מנתחים תיאוריות משפטיות גרידא - בכל הכבוד הראוי - אין מקום עוד להבחנה בין חשודים לנאשמים, הגם שנגד האחרונים הוגשו כתבי-אישום ונגד הראשונים טרם הוגשו כתבי-אישום.
החברה בישראל, כמו-גם מערכת התביעה (המשטרתית, כמו-גם הפרקליטות) אינן מצדדות, בכל הכבוד הראוי, בתפישת חזקת החפות, גם כלפי חשודים, שטרם נאסף חומר ראיות בעניינם. מי שהם חשודים בביצוע עבירות פליליות, אינם זוכים ליחס מיוחד ואינם זוכים לכל הקלות משמעותיות שהן, בגלל היותם חשודים שטרם עברו למעמד של נאשמים. לכן, ברור הוא הדבר, מדוע נחשפים חשודים להבזקי מצלמות צלמי הסטילס של העיתונות ומצלמות הטלוויזיה שאינן פוסחות - בין היתר - גם על צילומם של החשודים כשהם אזוקים, בידיהם וברגליהם כאחת.
מחירה של ההצלחה בחברה דמוקרטית
עם כל הצער שיש לי לנשותיהם של הקבלנים שנעצרו בפרשת מתן השוחד, לכאורה, לעו"ד רועי בר, וככל שעז רצוני להאמין, כי אומנם חפים הם מפשע, הרי אין כל סיבה שיינתן להם יחס מיוחד דווקא, לאור העובדה שהם אבות לילדים קטינים, הנחשפים לצילומים הקשים של אבותיהם האזוקים בידיהם וברגליהם, והמצולמים, בקלונם זה, כשהם נגררים, זה אחר זה, בשל היותם קשורים רגל אל רגל ויד אל יד. זאת ועוד; גם חגורותיהם מוסרות מעליהם, כך שיד אחת שלהם תומכת במכנסיהם לבל יישמטו הם מעל גופם, אם לא השכילו הם - מבעוד מועד - להצטייד בחבל שישמש להם תחליף לחגורה המוחרמת מהם, מחשש שמא ייטלו נפשם בכפם, כאשר החגורה תשמש להם, לצורך כך.
עשרות ומאות העצורים המובאים לבתי-המשפט בישראל נחשפים לאותו קלון ולאותה בושה שנחשפו אליה אותם קבלנים - וגם אותם רואים ילדיהם הקטינים בקלונם. נכון הוא הדבר, כי התקשורת אינה "מבזבזת" זמנה על עצורים דגי-רקק ורק עצורים "חשובים", כמו-גם "מעניינים", דוגמת קבלנים אלה, זוכים לחשיפה תקשורתית ולצילום מירבי. מה לעשות. זה מחיר ההצלחה בחברה דמוקרטית שעל חשוד לשלם, וכותב שורות אלה חווה - על גופו הוא - תחושה קשה זו.
כותב שורות אלה לא ביקש איסור פרסום. הוא לא ביקש שלא יפרסמו תמונותיו כשהוא אזוק, בידיו וברגליו, והוא אף סבור, כי אין מקום, בכל הכבוד הראוי, ליתן צו איסור פרסום שכזה, שכן הוא פוגע בעקרונות הדמוקרטיה ובשוויון בין כלל העצורים המובאים אזוקים בידיהם וברגליהם לבתי-המשפט, לצורך הארכת מעצרם. כל עוד לא יתוקן החוק, אין כל מקום, בכל הכבוד הראוי, להפלות בעלי מעמד ולמנוע פרסום תמונותיהם, ברבים, כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם. דמם של המפורסמים, כמו-גם דמו של כותב שורות אלה, אינו סמוק יותר מדמם של אחרים ולכן אין כל מקום, להפלות אותם לטובה, אל מול אחרים, בדרך של הוצאת צו איסור פרסום, המונע פרסום קלונם ברבים.
כמי שנחשף למעצר שווא, בגלל עדות כזב של עד מדינה, שאפילו לא העזה המדינה להביאו כעד אלי דוכן העדים; כמי שנעצר ואף הוגש נגדו כתב-אישום, בגין אישומי כזב שנאלצה המדינה לחזור בה מהם, במסגרת עסקת טיעון; כמי שלא ביקש שלא לחשוף שמו ברבים, שכן לא סבר אז - כמו-גם אינו סובר גם כיום - שביצע דברים שיש להתבייש בהם; וכמי שאזוק היה, בידיו ורגליו, כאשר בקצות אצבעותיו תמך את המקום שבו שכנה חגורת מכנסיו, לבל יישמטו הם מגופו - אין לי, אלא לסיים רשימתי זו בציטוט מתוך השיר
"פכחון" שנכתב בבית המעצר אבו כביר והנכלל בספר שיריי "אבו כביר" והרי הוא בפניכם:
- ומה לי נותר -
מה לי נותר
לומד טעם מאסר
בגדי לעורי
ואתה לי צינה
מגן בעדי.
ומה -
מה לי נותר
קושר הילוכי אל זר
אזוק באזיק
רגלי ברגלו מחזיק
שואל חרותי
שוב לא לי
שואל ושואל
ומה לי
נותר -
מה לי נותר
עת רוטשו חיים
נדבקו אל השאר
אומר שבחך
במלים לא ידעתי
ישנן
במילות אינן -
אינן כתובות בתנ"ך.
