על זה לא מדברים

הרצח הנורא? הרצח הנורא היה הדבר האחרון שעלה אז בדעתי. למעשה, שום דבר לא עלה אז בדעתי. אחרי שפוטרתי מהעיתון היה נדמה לי ששום דבר כבר לא יקרה לי. אף פעם. אני לא מתכוון לזה שלא יקרה לי "דבר טוב", אני מתכוון לכל דבר. ואז, בתשע בבוקר צילצל הטלפון. הצלצול היה חד ותקיף. זמן רב לא נשמע בחלל החדר שלי צלצול כזה. הזגוגיות בחלונות ענו לו בזעזוע נרגש, או כך לפחות היה נדמה לי. הצלצול היה כל כך זר לרעשי הבוקר הרגילים שלי, עד שלא הייתי בטוח שהוא אכן מצטלצל כאן, בחדר הזה. שניות לאחר מכן כבר החזקתי בשפופרת, מתנשף, כאילו רצתי קילומטרים. קטעי שיחה עמומים נשמעו ברקע. בצד השני החזיק המטלפן את השפופרת היכנשהו סמוך לסנטרו, מניח לשיחה שניהל להתגלגל, בלי לבדוק אם מישהו עונה לו בעברו השני של הטלפון. צעקתי "הלו! הלו!" ולבסוף נעניתי, ללא התנצלות, ב"מדבר גרוס". גרוס? מי זה גרוס? "גרוס," הוא אמר בקוצר רוח, "נו, גרוס מהכיתה". השם היה מוּכר לי אבל לקח לי זמן לחבר את הקול הבוטח, קצר הרוח, המנוזל קצת, ליונתן גרוס, חברי לכיתה בבית הספר היסודי. גרוס היה ילד נמוך, שמנמן, שקט ומסוגר, שלחייו ורודות תמיד. את שנות ילדותו בילה בבניית משחתות מגפרורים שנבנו בפיקוחו האוהב של אביו, פקיד מס הכנסה. יונתן גרוס היה רחוק ממשחקי הילדים הזדוניים שלנו, והנה, הילד הזה מדבר איתי עכשיו. גרוס לא ביזבז זמן רב מדי על חִנחונים של חידוש היכרות. לא היינו חברים. כל הבעה של שמחה על הקשר המתחדש הייתה נשמעת מזויפת, גם שנים לאחר שעזבנו את בית הספר. שלושים שנה לא הצליחו למחוק מזיכרוני את איבת הילדות שלי כלפיו. גרוס פרשׂ בפנַי, בתמצות ובקיצור, את תולדות חיי המקצועיים, שאחריהם, כך אמר ביבושת, הוא "עקב בעניין". הוא דילג ללא קושי על קורותיו שלו, שאחריהם לא עקבתי מעולם. יונתן גרוס היה עכשיו גזבר העירייה. הוא הציע לי לערוך, או בלשונו "להפיק", את ספר יובל המאה להיווסדה של המושבה הקטנה, שהפכה עם השנים לעיירה בינונית. פעמיים הוא אמר: "אנחנו משלמים, כן? אנחנו משלמים." איך הגיע אלי? גרוס הסביר שהעלה בישיבה את שמי. הוא זכר איכשהו שאני "מתעסק בדברים כאלה", ולכן הוא, שמה הוא בכלל מבין בספרים, התבקש לגייס אותי. הנתונים על הפקת הספר היו מונחים לפניו. הוא קרא אותם באותה נימה מתנגנת וקצרת רוח שבה קורא בעל באוזני אשתו את רשימת הקניות לאישור סופי. עד מאתיים עמודים, הוא דיקלם, נייר כרומו, כריכה קשה. פורמט אלבומי. על ציפיותיו מתוכֶן הספר סירב לדבר. "אנחנו סומכים עליך", הוא אמר, עובר לדבר בגוף רבים, מרחיק לרגע את השפופרת מפיו, נוזף במישהו לידו, וממשיך: "ספר יובל, מה כבר אני יכול להגיד? בטח כבר ראית כמה כאלה. תחשוב, תגיש הצעה ואנחנו נאשר. אתה בטח יודע מה זה, קצת היסטוריה, סיפורי ותיקים, סיפורי נופלים וכאלה". את המשפט "העיקר שיהיה מכובד" כבר שמעתי בקושי, כיוון שהשפופרת התרחקה מפיו. גרוס אולי חשב לסיים כך את השיחה, אולי התכונן להתעטש, אולי כבר פנה לעניין אחר. "רגע, גרוס'לה, רגע", צעקתי מהר - השתמשתי בכינוי ההקטנה שלו. ידעתי שהוא שנוא עליו, אבל ידעתי שיעכב אותו - "אתה רוצה שיהיו בו גם סיפורים כמו הרצח הנורא?" אין לי מושג למה דווקא הרצח הנורא קפץ לי באותו רגע לראש, הרי על שילובו בספר היובל חשבתי ברצינות רק אחרי כמה ימים. אולי רציתי להפתיע אותו, אולי לזעזע אותו קצת. לגרוס לא היה צריך להסביר מהו "הרצח הנורא". הוא אפילו לא ניסה להסתיר את אנחת קוצר הרוח שלו. "מכובד אמרתי, מכובד, לא הבנת, קליינפוץ?" גרוס החזיר לי בכינוי שהדביקו לי אז חברים קרובים בלבד. לא אהבתי את הכינוי הזה. והוא, גרוס השמנמן, זה עם הגפרורים, מעולם לא העז להשתמש בו. שנאות של בית הספר היסודי הן שנאות מרות, לא נשכחות. לכאורה, מתבגרים ושוכחים, אבל אז הן חוזרות ותוקפות במפתיע. וכשהן חוזרות - ההווה מיטשטש, ותמונת הילדות מתחדדת. עשרות שנים של חיים מלאים נמחקות במפגשים עם חברים לכיתה, כאילו לא היו לאיש מהם חיים אחרי בית הספר. גרוס נשאר נאמן לשנאת בית הספר היסודי שלו, נראָה שהוא לא מחבב אותי במיוחד גם היום, אבל בו בזמן גם התלבט בשאלה עד כמה הרצח הנורא הוא "מכובד". בכלל, נראה בשעה מאוחרת זו של צהריים שאין לו זמן להבחנות ספרותיות. "אני יודע?" הוא אמר, "מה אני, בסך הכול גזבר, ביקשו ממני לדבר איתך כי אמרתי שהייתי איתך בבית ספר, הם אמרו 'מכובד', רצח זה מכובד? אני יודע? תחשוב, תגיש הצעה, כבר ידברו איתך על זה". במהירות שבה עלה הרצח הנורא בזיכרוני, כך הוא גם התפוגג ממנו. את מקומו של הרצח הנורא תפס עכשיו במחשבתי עניין אחר. העבודה בדסק החדשות בעיתון לימדה אותי לבנות במהירות תבניות עיתונאיות מחומרים של כלום. "ספר יובל" לא אמר לי כלום אבל גילגלתי על לשוני "ספר יובל", "ספר יובל", כאילו החזרה על המילים תעלה מאליה רעיון כלשהו, אולי רעיון עסקי. כמו כל חסרי הכישרון העסקי, גם אני הייתי בטוח שדם עסקי מזהיר זורם בעורקי, חשבתי שאני מנהל את העסקים שלי במיומנות וביעילות. בתוך רגעים אחדים כבר דמיינתי לעצמי שוק חדש ומבטיח של ספרי יובל, ספרי זיכרון, ספרי מחזור... הייתי זקוק לכסף. בניתי בדמיוני מבנה יצירתי ומסובך לייצור אלבומים. שליחַי מראיינים את המורים והילדים, אחרים מצלמים, מחפשים מסמכים, אני מעבד את הנתונים, נותן להם כותרות נחמדות, מציע פינות משעשעות וראיונות מפתיעים. והתוצאה היא אלבום יפה, עם תצלומים. המזמינים ישלמו סכומים דמיוניים ממש, ואני אתייצב בשתי רגליים איתנות על מפת החדשנות העסקית. את הדיון על עתידי הכלכלי אני מנהל ביני לבין עצמי. בסך הכול ספר יובל, אני אומר וגם נוזף בעצמי על שרבוב הרצח לשיחה עם גרוס: מה אתה מכניס פתאום רצח לאיזה ספר יובל? ועוד אני חושב: כסף קל. יכול להיות שאפילו עשרים אלף שקלים, שהייתי זקוק להם מאוד אז. עבודת איסוף החומר לספר תהיה קלה, ליובל החמישים של המושבה פורסם ספר דומה. אני אשכתב קצת ואעדכן קצת, אדפדף בכמה ספרים דומים, הרי את זה אני יודע לעשות. אני מגחך לעצמי - הרי עמוד פותח כבר יש לי: דבר ראש העיר עם תצלום יפה בפינה. שמחתי על כך שספר היובל יחזיר אותי למושבה. בסך הכול אהבתי אותה. פעם התביישתי באהבה הזאת. התכחשתי לאהבתי. גם כמבוגר התביישתי בכל מה שקשור ברגשות בכלל ובטח ברגשות הקשורים למקום שבו נולדתי. הייתי מאלה שהתייחסו למקום הולדתם כמי שנפרדים מאהובתם בטריקת דלת, אבל אורבים לה בין השיחים כדי לראות אותה עוד קצת. המושבה הייתה שייכת לעבר, והעבר הוא הנעורים. עכשיו כבר הייתי בוגר מכדי שאתבייש בגעגועים לנעורים. השנים שעברו עזרו לי להתגעגע. הן טישטשו את חדות האירועים הרחוקים והפכו אותם לתמונות מרוחקות, צבועות בצבעים פסטליים רכים. אבל הרצח הנורא לא הִרפה ממני. כיוון שהוא צף ועלה, כבר לא יכולתי להיפטר ממנו. השלמתי עם נוכחותו של הרצח הנורא בעסקַי העתידיים. לצדם או בתוכם. חשבתי לחבר דרך ספר היובל בין חלומות שלכאורה לא היה קשר ביניהם. חשבתי לחבר בין ההתנהלות העסקית העתידית שלי, זו שהלכה ונבנתה עכשיו, לבין החלום הספרותי שאני נושא עמי כבר שנים ארוכות. אני מרבה לקרוא, אני גם מנוי בספרייה העירונית שבבית אריאלה. הקריאה האובססיבית הזאת מאפשרת לי להתכנס בתוך עצמי ולהימנע מקשר עם אנשים. קשרים חברתיים מרתיעים אותי. אני קורא וקורא וכל הזמן שואל את עצמי: האם את הספר הזה הייתי יכול לכתוב? אני קורא ומעיר הערות מחמירות לסופרים, אני מתקן להם עלילות, מרחיב דמויות, מסמן מוטיבים. בדמיוני אני צועד בשבילים שהם לא היו חולמים לצעוד בהם. זה לא כל כך קשה, אני אומר לעצמי. עכשיו יש לי אפשרות לממש את חלום הרומן שיהפוך אותי לסופר. לכתוב רומן חובק עולם במסווה של ספר יובל סטנדרטי. ספר יובל שונה, עם סיפורים אמיתיים, סיפורים על אנשים שחיים במושבה ולא רק מנהיגים אותה. אולי אוסף נובלות, קצת דילן תומס, דומה אולי לאליס מונרו, לא, אולי רומן אחד, גדול באמת, אפילו עצום. החלומות המסחריים והספרותיים מתערבבים אלה באלה וסוחפים אותי למערבולת אופורית שאני מסתחרר בתוכה. בדרך כלל אני לא משתף אחרים בחוויות שלי. יש לי רק חבר טוב אחד, אילן נוימן, שעבד איתי בעיתון, אבל בינתיים אני רוצה לחשוב לבדי על הרעיון החדש שלי, ורק אחר כך לשתף אותו בו. אלבומי יובל הם ענף בתולי, ענף שמחפש מישהו שיגלה אותו. יש בו שילוב מענג של כסף ויצירה, וחוץ מזה: האלבומים הם רק שלב, יצירתי דווקא, בדרך לדבר הגדול באמת. הנה, בשיחת טלפון אחת, נהגתה ונבנתה התשתית הכפולה. גם מפעל מכניס, וגם רומן שגיבורו הוא המושבה, גיבורי המשנה הם הטיפוסים שחיו בה, והרצח הנורא הוא השיא. הרצח הנורא הוא הסולם שאני מוצא אחרי שנים שאני מתבוסס בתעלות הביוב. אני מטפס עליו, מרים מכסה מתכת כבד והנה, אני ברחוב. יש חיים ברחוב, אני יכול להיות עם כולם, כמו כולם, אולי אפילו עם אישה וילדים. המחשבה שהרומן הוא הילד שלעולם לא יהיה לי חולפת בי כברק ונמוגה מיד. גם הספקות נמחקים מיד. לכבוד התחושה הטובה אני קונה גלידה ברחוב הארבעה. אני מרבה להתווכח עם עצמי, מצבי הרוח שלי לא יציבים, וכשאני זורק את הגביע הריק לפח מתחלפת התחושה הטובה במרה שחורה. הנה, שוב אני בונה מגדלים פורחים באוויר על בסיס חולות נודדים. גם כן איש עסקים. ציפיות ילדותיות מתחלפות מהר באכזבות בוגרות: קריירה עיתונאית שלא ממריאה מתחלפת באכזבה ספרותית, וזו טובעת עוד לפני שהיא צפה. בסופו של דבר אני עיתונאי מובטל, כמעט קשיש, שמשוטט ברחוב הארבעה עם שני כדורי גלידה בבטנו ועם תוכנית מפוקפקת שיש לה סיכוי קטן להצליח. שיחת הטלפון מחזירה אותי למושבה ולרצח הנורא שצף פתאום ועלה כשהטחתי אותו בפניו של גרוס השמנמן. אני חוזר ומחטט בפרטי השיחה עם גרוס. אני שואל את עצמי, מה פתאום הרצח הנורא? למה חזרתי לגניה ומרדכי הירש? הרי גם הם היו יכולים להישכח. כך קרה לזיכרונות ילדות אחרים שלי. אבל שלא כמו האחרים, אולי יש לי עכשיו סיפור ביד, אני מכיר את הגיבורים אבל עדיין לא יודע מה הם מסתירים. זה סיפור שלא באמת סוּפר, מקרה לא מפוענח, מסתורי כמו השתיקות של הורי. הרצח הנורא יחזיר אותי לפרק היפה של חיי, לנעורים, לילדוּת חסרת הדאגות, לאושר שלא תלוי בחשבון החשמל. הוא יחזיר אותי לעָבָר אבל יבנה לי את העתיד. הרצח הזה מורכב מחומרים שמהם עושים רומן עבה. אני יודע, אני יודע. זה בסך הכול ספר של העירייה. אבל דווקא האפרוריות הזאת מוצאת חן בעיני, חיננית כמו בבושקה, הפתעה בתוך הפתעה. בתוך ספר עירוני אפור יסתתר לו רצח אפל, ובתוך הרצח האפל חבוי סיפור שחור של יצרים חזקים, אהבות גדולות, בגידה וקנאה. היה משהו נעים במחשבה שלא מדובר רק בנוסטלגיה עצמה, אלא גם באפשרות להיכנס לתוכה, להסיר ממנה את המתיקות, ולגלות מה באמת היא מסתירה. ואז, כשאני כמעט טובע בה, רק אז לסנן מתוכה את הרגעים הקשים ולהנציח את הרגעים היפים. עד שיחת הטלפון זכרתי רק את הכותרת: "הרצח הנורא". האֵימה נשכחה והפרטים היטשטשו. זכרתי פחד, איך יכולתי לשכוח? הפעם הראשונה שבה ילד מאבד אדם מוּכר: גניה האסיסטנטית! נרצחה! איננה עוד! איפה היא? מה קרה לה? מי רצח? לָמה? השנים שעברו הוסיפו לרצח הנורא תארים שמקובל להצמיד לרצח: "הלם", "בהלה", "סיוט". המילים נותרו אבל התחושות אבדו. אפשר היה אפילו לחשוב שהרצח הנורא הוא פנטזיה של ילדות, כמו הדוב השחור או הפושע הנאצי שהסתתרו (לסירוגין) מתחת למיטה שלי עד שהאור בחדר נדלק. הרצח היה שמור בזיכרון הנעורים שלי, שלם ובלתי פגוע. שום דבר לא השתנה בו מאז. תמיד היה שם, כמו אונייה ישנה על קרקעית הים, בלתי מושג ולא נגיש. רציתי לגעת ברצח הזה, למשש אותו ולהשתכנע שלא היה כל כך נורא. רציתי שהתואר "הרצח הנורא" ייראה ילדותי קצת, תמים, כמעט מגוחך. "נורא"? מה כבר כל כך נורא ברצח הזה לעומת מעשי רצח אחרים? רציתי לחזור אליו כמו שחוזרים לאהבת נעורים שדחתה אותי פעם בבוז. אני מתבונן בה, בקמטים, בעור הרפוי, בשער השיבה. זה הכול? אומר לעצמי, בגללה לא ישנתי לילות? כך יחשוב לעצמו האדם המר, המבוגר והבודד, שהוא אני.

למחרת אותה שיחת טלפון כבר ישבתי באולם הקריאה של בית אריאלה. רק רשרוש דפי העיתונים נשמע שם באותה שעה. הבלוק הצהוב החדש שקניתי הבוקר היה מונח לפני. למעלה, בצדו השמאלי של העמוד הראשון, כתבתי: 6 באוגוסט 1990. במרכז הדף, באותה שורה, למעלה, הוספתי כותרת - "הרצח הנורא" - ומתחתי קו מתחתיה. השתהיתי לרגע. זה רגע חשוב, כמעט חגיגי. עשרים ושמונה שנים עברו מאז אותו רצח, והנה אני חוזר אליו. הנחתי את הבלוק הצהוב לצדו של הכרך העבה שבו נאספו עיתוני הערב משנת 1962, וטרחתי, משום מה, ליישר אותו כך שהיה מונח במקביל לכרך העבה. המשכתי לקרוא. בגיליון עיתון הערב מאותה שנה, מיום רביעי, החמישה ביולי, כתוב: "אתמול לפנות בוקר התעורר מרדכי הירש, בן 43, אחראי במועצה על התשלומים לבתי הספר, לקול רעש חזק. עם הרעש החזק, באותה שנייה ממש, הוא הרגיש כאב נורא בחזהו, מצד שמאל. 'חשבתי,'" אמר לעיתונאי, "'פצצה נפלה פה, בדיוק פה.'" ועוד כתוב שם: "וכאן הרים הירש את כנף בגדו והצביע על תחבושת גדולה". מבעד לבהלה, הוא המשיך לספר, הוא שמע אנחה "לא חזקה". כאן הוא עצר לרגע, מדווח העיתונאי, וביקש ממנו לתקן: "חלשה". הוא הציץ לימינו וראה את גניה אשתו, אֵם לשני ילדיו ואסיסטנטית לרופא השיניים בבית הספר, "מתגלגלת לאט-לאט" מהמיטה ונופלת עם הפנים כלפי מטה. "חשבתי, כואב ליפול ככה, על הפנים." כך אמר. העיתונאי היה נבון דיו שלא לשנות את הדברים העילגים קצת, עדוּת לסערת נפש של אומרם. לאחר כמה שניות, ממשיך הדיווח, שמע מרדכי הירש עוד שתי יריות שפגעו בקיר ברעש חזק. הקליעים ניתזו ממנו וכיסו אותו באבק. הוא צעק: "גניה! גניה! מה קרה לך?" אחר כך ניסה לקום ולא הצליח. בעודו שוכב הוא צעק "עזרה! עזרה!" וגם: "הצילו!" ואחר כך, או תוך כדי כך, קרא בשמות הילדים. קודם חיימקה ואחר כך יצחק, איציק. הוא סיפר לעיתונאי איך ראה את הילדים בפיג'מות הקיציות שלהם עומדים מבוהלים בפתח חדר השינה שלו ושל גניה, ההורים, אוחזים זה בידו של זה. הירש גם סיפר לעיתונאים על תחושותיו ברגעים הראשונים שלאחר הרצח. הוא סיפר איך התקשה להסדיר את מחשבותיו, איך הניח את כף ידו על לבו, והרגיש את הדפיקות החזקות והמואצות. רק לאחר מכן חש בכאב העמום, כזה שמרגישים בשן כואבת, ומיד לאחר מכן, בהבזק של שנייה, את הירך שלו עולה באש, נשרפת. מה קרה כאן? שאל את עצמו, ולמה כואב לי ברגל. רצף השאלות, רודפות זו את זו ללא מענה, ארך שניות. אחר כך, במהלך אותן שניות, הוא ניסה לקום ולראות את גניה. הוא לא הצליח לסובב את הרגל. נדמה היה לו שפיקת הברך נתקעה עמוק פנימה בתוך הרגל, למרות שהכאב הגדול היה בירך. פלג גופו העליון היה מחוץ למיטה, נשען על ידו הימנית שהייתה מונחת על הרצפה ותמכה בו. הירש סיפר איך ניסה לגשש אחר גניה בידו הפנויה. הוא לא הצליח להרים את הראש. פעמיים קרא בשמה. בפעם השלישית צרח כי ידו תפסה עיסה רטובה, והוא הבין שזהו הסדין, והסדין רטוב. הוא גם ראה טיפות דם מצטברות ליד כף הרגל שלו, שהתנדנדה בלי שליטה בקצה המיטה. קילוח דם דק וקריר זרם לאורך הרגל. בחזה, בצד שמאל, בערה שרֵפה. הוא אילץ את עצמו להתגלגל למטה, ותוך כדי תנופה ראה צדודית של מישהו, קטן וכפוף, חולפת כברק לאורך החלון. נדמה היה לו שזה השכן מהבית הסמוך. "לבקוביץ'!" הוא צעק, או נדמה היה לו שצעק, "לבקוביץ'! אוי, החולירע הזה." עכשיו הוא שכב על הרצפה, לחיו נמעכת בזווית שבין המרצפת הקרה לפנל. הוא זכר שייבב "קצת כמו ילד" ואחר כך נרדם, או שאיבד את ההכרה, הוא לא ממש זכר. הוא גם לא זכר שראה את גניה. התמונה האחרונה שהייתה לו ממנה הייתה מהערב הקודם, לפני שהלכו לישון. על-פי העיתון, שעת הרצח הייתה בין חמש לשש בבוקר. אריה רובינשטיין, מחלק העיתונים, היה, למיטב זיכרונו, על אופניו במרחק שני רחובות ממקום הרצח. רובינשטיין הוא ניצול שואה שעלה מפולין בארבעים ותשע. הוא היה רזה וגבוה, לבוש מכנסי חאקי קצרים שהגיעו עד סמוך לפיקת הברך, ונעל נעליים שחורות גבוהות, עגולות חרטום. אחרי חלוקת העיתונים היה רובינשטיין מדביק את מודעות האבל. העיסוק במתים, בנוסף לפני הגולגולת שלו, שערו הדליל ושיניו הגדולות, עטפו אותו בהילה ירקרקה של מוות. במשטרה אמר רובינשטיין שראה ברחוב, או לפחות היה נדמה לו שראה, "מישהו עם כובע כזה", והתכוון לכובע גרב ששוליו מכסים את מצחו. חוקרים מנוסים השתדלו, בהצלחה מסוימת, לחלץ ממנו פרטים נוספים. בעזרת התיאור הזה נבנה, בסופו של דבר, קלסתרון שהתפרסם אחר כך בכל העיתונים. "זה היה מה שהצייר חשב יותר ממה שאני ראיתי," התנצל רובינשטיין לאחר הפרסום בפני אבא שלי. ברגע מסוים, כך סיפר, כעס על חוקריו "על זה שהם כל כך נודניקים". הוא שאל אותם אם הוא עצמו חשוד, והם התנצלו. לאחר הפסקת עלבון קלה, ניאות להוסיף: "הרחובות היו ריקים, והיה רק קצת, קצת אור". את היריות רובינשטיין שמע, את הצעקות לא. יריות נורו, הירש צעק ולבקוביץ' השכן שמע. הוא שמע את היריות וגם את הצעקות. שלמה (סולומון) קופמן, הדייר בביתן האסבסט בחצר של לבקוביץ' השכן, לא שמע כלום. לא יריות ולא צעקות. אבל קופמן ברח למחרת הרצח, ולכן לא היה אפשר לסמוך על עדותו. קשה להאמין שהשכנים לא שמעו כלום. יש לשער ששמעו, אבל מיהרו להתכסות בשמיכה עד מעל הראש. מאוחר יותר הסבירו שחיכו קצת, שקיוו שעוד רגע זה יעבור, ולא הסירו את השמיכה מעל הראש עד שהשתרר שקט. את מחלק העיתונים רובינשטיין שאלו איך זה שלא שמע צעקות. אז מה? הוא שאל, אז מה אם לא שמעתי? וביקש שלא על זה יבואו אליו בטענות. בעיתון הערב הופיעה הידיעה ובה שמה של המושבה באותיות גדולות, ממש מתחת לשם העיתון. "אישה נרצחה במושבה ס' על-ידי רוצח אלמוני". וכך נראתה בשש ועשרים בבוקר של הארבעה ביולי זירת הרצח: אבק דק מתאבך בחדר השינה של משפחת הירש. מבעד לחלון שתריס-השלבים שלו תקוע באלכסון, ניתן בקושי להבחין בהירש, מכורבל בפינת החדר, נשען על מרפקו, רגלו האחת שלוחה לפנים, השנייה מקופלת בזווית משונה, ולידו דמות עטופה בשמיכה שקשה להבחין בתווי פניה. זו הייתה גניה אשתו. קירות החדר היו מרוססים בדם, גם השמיכה הייתה מוכתמת. לבקוביץ', השכן של הירש בבית הדו-משפחתי, עמד ליד הסולם השעון על חלון חדר השינה של מרדכי וגניה הירש, לגופו מכנסי פיג'מה קיציים, קצרים ותכולים, וגופייה לבנה. הוא היה רוצה לברוח, לא להיות פה מול הזוועה הזאת, אבל רגליו היו נטועות במקומן. סימני המאבק הפנימי המתחולל בו ניכרים בפניו. אשתו של לבקוביץ' השכן, לאה, גדולה ורחבה, עמדה בפישוק גדול, ככל שירכיה מאפשרות לה, על מדרגות הכניסה האחורית לביתם של גניה ומרדכי הירש. מכבנות בשערה וחלוק פרחוני מעל כתונת הלילה שלה. כף ידה האחת סוגרת על שתי זרועותיהם הרזות כגבעולים של ילדיה בני הארבע והשש. השנייה חופרת באוויר, מן החוץ פנימה, ומזמינה בהתרגשות את איציק וחיימקה הקטנים לצאת ולהצטרף אליה. איציק וחיימקה עמדו אותה שעה בדלת המטבח בפיג'מות הקיציות הקלות שלהם, אגרופיהם הקטנים מכסים על פיהם ותווי פניהם מטושטשים מדמעות ומבהלה. ובפתח ביתן האסבסט שלו בחצר, גם הוא בגופייה ומכנסי חאקי קצרים, משפשף את עיניו בהליכי השכמה, עמד, נשען על הדלת, הדייר הכדורגלן סולומון קופמן. השכן האחר, מהבית הסמוך לדו-משפחתי של לבקוביץ' והירש, נהג האוטובוס נחום כהן, מדד את קופמן במבט בוחן. כהן, ממוצע קומה ורזה, שערו האדום פורץ מראשו ומקיף אותו כהילה, התבונן בקופמן בעיניים קטנות וחודרות. הוא הכיר את קופמן, הוא הרי משחק איתו בקבוצת הכדורגל המקומית. יש לו איתו חשבון ארוך. החשבון הארוך מוּפנה לקופמן עצמו, אבל למעשה הוא היה מכוון נגד כל "החדשים", אלה שחושבים את עצמם למי יודע מה ובעצם הם אינטליגנאטים-דה-לה-שמאטע, התושבים החדשים במושבה. כהן שנא אותם. אלה רק באו, הוא חזר ואמר, וישר עם האף למעלה. לנחום כהן היו מדי חאקי מגוהצים וכובע מצחייה של אגד שאותו החזיק עכשיו בידו. אשתו הזעיקה את המשטרה בהוראתו, ולכן חש שאחריות גדולה מוטלת עליו. מבטו של כהן ביטא היטב את יחסו לקופמן. "ואתה מה?" שאל, או, נכון יותר, קבע, בוחן את קופמן מלמטה למעלה ושוב למטה. ידיו על מותניו, עיניו הקטנות כראשי סיכה נוקבות אותו: "לא שמעת, לא ראית, אה? כלום, אה?" קופמן היה גבר גבוה ודק באמצע שנות העשרים שלו. פניו צרות ושערו השחור מסורק לאחור כגל שקפא. עיניו מלוכסנות קצת, אפו קטן ובשרני. נשים מצאו בו קסם שגברים לא הבינו, היה בו אולי סוג של מסתורין שמבקש להתפענח. בתשובה לכהן התמתח קופמן, הניף את שתי ידיו מאחורי עורפו ושילב אותן. אחר כך תפס בידו השמאלית את מרפק ימין והתמתח שוב. אחר כך פיהק, ניער את כתפיו והביט סביבו. מה שראה כלל את המהומה הקטנה בבית הסמוך, את עץ הלימון הגדול וגם את נחום כהן, נהג אוטובוס בימי חול ומגן ימני וחברו לקבוצה בשבתות. קופמן סקר את כולם כאילו היו תמונה אחת דוממת. אחר כך פסע שתי פסיעות לאחור, סגר באיטיות את הדלת ונעל אותה אחריו בקול צלצול וקרקוש מפתחות. אותו קרקוש, סתמי, קצר וחד, הרגיז את נחום כהן, שראה בו מחווה של אדישות בוטה, ודחף אותו, כך הסתבר מאוחר יותר, לספר לכל מי שרק רצה לשמוע את סיפור הרומן שהיה לקופמן עם הנרצחת גניה הירש.