מפגשו של העובד הסוציאלי עם הפונה אל המחלקה לשירותים החברתיים, מהווה לא אחת כמלכוד עבור כל אחד מ"הצדדים" ומזכיר את העלילה האבסורדית של הספר 'מלכוד 22'.
הספר מתאר את קורותיו של קצין אמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה ומציג שורה של מלכודים מעגליים בהם ישנן שתי דרכי פעולה, כאשר ביצוע אחת מהן תוביל לתוצר של דרך הפעולה השנייה. כך לדוגמה ניתן להשתחרר מהצבא בנימוק של אי-שפיות. לשם כך יש למלא טופס בקשה, ואמנם מילוי הטופס מסווג את החייל כשפוי, ולפיכך הוא אינו יכול להשתחרר מהצבא.
תקציב משרד הרווחה שהולך ומתדלדל משנה לשנה, מאלץ את העובדות הסוציאליות לקיים ממשקי עבודה ולהסתייע בעמותות רבות, אשר השניות מעמידות תנאים ופרמטרים למקבלי שירותיהן.
באופן פרדוקסלי, העובדות, שעל-פי הקוד האתי של המקצוע, נדרשות לסייע לקידום ושיפור מיומנויותיהם החברתיים של לקוחותיהם, נאלצות לא פעם להכניס את הפונים לתוך קטגוריות ו"למסכן אותם" אל מול העמותות, על-מנת לקבל את הסיוע הנכסף. כלומר, הן משיגות את התוצאה ההפוכה בהתייחס לעקרונות המנחים של מקצוע העבודה הסוציאלית.
מעבר לתוצרים הישירים של פעולות מעין אלו, וביניהם פגיעה קשה בכבודם של הפונים ובמקצועיותן של העובדות הסוציאליות, הנאלצות לשמש כ'ספסריות' של תלושים לעיתים קרובות, נפגעת כאן פעם אחר פעם חרותו של האדם היחיד אל מול הביורוקרטיה של העידן המודרני.
ראוי לציין, אין כאן כדי להאשים או לבקר את דרך התנהלותן של העמותות עצמן, שחלקן מנוהלות על-ידי משרד הרווחה ורובן ככולן ממלאות את אותו ריק שהשאירה אחריה המדינה, הנסוגה צעד אחר צעד מהגדרתה כמדינת רווחה.
צמצום מדינת הרווחה מוביל להיעדר משאבים ותקנים, ולפגימה בטיב הסיוע שניתן. המחסור בהגדרות ובהנחיות ברורות לצורות וגבולות הסיוע, מציב גם הוא את העובדות הסוציאליות ואת הפונים במלכוד מתסכל. מחד-גיסא, העובדות חשות מחויבות מוסרית ומקצועית כלפי לקוחותיהן, אך מאידך נאלצות להתגמש אל מול שינוי סדרי העדיפויות של המדינה.
גם אצל הפונים נוצרת עמימות באינטראקציה מול העובדות הסוציאליות, בנוגע לזכויותיהם הלא ידועות מול המחלקות לשירותים חברתיים. על בסיס תנאים אלו, האינטראקציות היומיומיות ביניהם הופכות מורכבות ונפיצות יותר.
מדיניות הצמצום מנחה סיוע המותנה בעמידה בקריטריונים צרים, והופכת את הפונה אל השירותים החברתיים לאדם שאינו רק משולל משאבים, כי אם משולל יכולת בחירה. המדיניות הממשלתית מחליטה עבורו מה הוא צריך לאכול, מה ללבוש ולבסוף עליו להסתפק במה שניתן לו.
עבור הפונה, קבלת הסיוע מהרווחה מציבה אותו במצב משפיל. העובדת הסוציאלית עושה ותעשה כמיטב יכולתה על-מנת לענות על צרכיו, אך זה יצטרך במקביל לבצע מבחני "מסכנות". האם הוא מסכן מספיק בכדי לקבל חבילת מזון? מי זקוק לסיוע יותר - אם חד-הורית או קשיש ערירי?
המצב הזה מכעיס, מקומם ומעציב, בעיקר כי נדמה שאין מספיק עניין ציבורי בנושא, ולא די התייחסות ממשלתית אליו. את הפונים מתייגים כ"מסכנים" ו"עניים" ובכך מוסיפים להדרתם החברתית, ואת העובדת הסוציאלית מכירים כ"חוטפת ילדים", "שרלטנית", או מהמתרס השני, שלא עדיף בהרבה יש לציין, כמבצעת "עבודת קודש", וככזו צריכה להשלים עם ההקרבה ועם שכרה המבזה. בכך אנו מסירים את אחריות המדינה ואת האחריות שלנו כחברה סולידרית, הדואגת לרווחת הפרט באשר הוא.
מדינת ישראל הגיעה כעת לצומת דרכים כאשר עליה להשיב על השאלה; האם ברצונה להמשיך לפעול על-פי הגדרתה כמדינת רווחה מפותחת. אם התשובה לשאלה הינה חיובית, אזי עליה לקבוע הגדרות ברורות מגובות תקציבים, התואמים את המציאות העכשוויות ולהסיר את המלכוד.