פרשת האישה מקריית גת ששכבה עם עשרות נערים, הציתה מחדש את הטענות וההאשמות המופנות אל הרווחה - איפה הייתם? אם ידעתם, למה לא עשיתם כלום?
תחילה התמקדו ההורים של אותם נערים בשאלת האיידס ובצדק, אך כאשר עננה זו חלפה מעל לראשם, התפנו לשאלת האשמה, האם זה המשטרה? הרווחה? אולי העירייה? מי האשם האמיתי בכל הסיפור הזה? ואולי זו בכלל האישה, שייתכן שלוקה בנפשה וגמלה החלטה בליבה להדיח את נערי קריית גת התמימים ולהכריח אותם לקיים יחסי מין.
מאז אותו אירוע, הרווחה ורשויות החוק מתמסרות בתפוח אדמה לוהט שנקרא 'שאלת האשמה' בסיפור. הרווחה טוענת - "הודענו למשטרה והיא לא עשתה כלום" והמשטרה כמובן, טוענת ההפך.
אכן לרווחה ולרשויות החוק תפקיד מרכזי מתוקף חוק באיתור וטיפול באנשים בקהילה, במידה והם חושדים שמתקיים משהו לא כשורה. אם וכאשר יימצא כי הייתה התנהלות לקויה, אני מאמינה שהאחראים לכך צריכים לתת דין וחשבון ולהסביר מדוע לא פעלו כפי שהיו צריכים לנהוג. אך בעיניי מה שיותר מדאיג הוא לא שיח ההאשמות שמתנהל, אלא דווקא השיח שלא מתקיים בכלל - כיצד הגענו למצב בו מאות נערים מקיימים יחסי מין עם אישה, ואף לא אחד מהם שואל את עצמו האם יש פה משהו לקוי? האם יש פה משהו מעוות? האם מבחינת אותם נערים זה טבעי שמספר גברים יקיימו יחסי מין עם אישה אחת באותה עת? איפה אחריות השכנים שהצהירו שידעו מה קורה, אך לא רצו להתערב?
שאלה נוספת שלא נשאלה היא מקומם ואחריותם של ההורים בסיפור הזה. מדוע הם לא שאלו את בנם מה עשה באותו יום, עם מי בילה את אחר-הצהריים או מדוע הוא חוזר כל-כך מאוחר הביתה פעמים רבות.
נכון, קצב החיים התובעני בישראל וההתפתחות הטכנולוגית המואצת, מכניסים את ההורים למרוץ נגד הזמן ונגד גורמי השפעה אחרים על ילדיהם, כמו האינטרנט, שמתחרים בהורים בכל התחומים. זה קשה לדבר עם ילדך כאשר אתה נדרש לעבוד שעות רבות כל-כך, קל וחומר, במשפחות חד-הוריות. אך הקושי, לא מבטל את האחריות שמוטלת על ההורה. כי להיות הורה פירושו לא רק לדאוג לצרכיו הבסיסיים של ילדך לאוכל, קורת גג וביגוד, פירושו לדאוג גם לצרכיו הנפשיים ולחינוכו לאור ערכים חברתיים ואנושיים.
מכיוון שיותר מ-80% מבני הנוער צורך חינוך מיני דרך האינטרנט, מסרטוני פורנו, אז תפקיד ההורים הוא להוות קונטרה ולהסביר שהאינטרנט לא משקף את המציאות וגם לא את היחס כלפי נשים. כי במציאות כאשר אישה אומרת "לא", זה באמת "לא".
לאחרונה ישנה מגמה מדאיגה, שנובעת מהסיבות שציינתי לעיל, של קיום יחסי מין רבי משתתפים, בדרך-כלל של מספר נערים אל מול נערה אחת. זאת ועוד, במקרה של אונס אנו רואים שבקרב בני הנוער, גם אצל הבנות וגם אצל הבנים, האשמה היא כמעט תמיד של הנערה שפיתתה את הבנים והסיתה אותם לקיום יחסי המין. לעיתים, אחריות הגברים להבדל הבסיסי בין טוב לרע, נעלם כליל. כך גם ראינו במקרה האונס הקבוצתי האחרון, לאחריו הורי הנערים התראיינו לאמצעי התקשורת ולא רק שלא הכחישו את מעשי ילדיהם, אלא אף האשימו את הנערה בהסתה.
בסיפור מקריית גת, כמו ברבים מהסיפורים בהם מעורבים קטינים, אין אשמים אלא קורבנות, קורבנות של החברה, של המדיה, של החינוך. בעולם בו הכל קורה בקצב מסחרר ובני הנוער נתונים להשפעות רבות ממקורות חיצוניים, אסור שהאחריות לחינוכם וטיפולם תהיה מופקדת רק בידי אנשי המקצוע - העובדים הסוציאליים, המורים, השוטרים. אחריות זו צריכה להיות מערך משולב שכולל את כלל גורמים אלו, אך בראש ובראשונה של ההורים שהם בעלי האחריות הבלעדית לילדיהם. זה פשוט חייב להיות כך.
