אמרו עליו שנולד עם כפית זהב בפיו. לא מדויק. יצחק "בוז'י" הרצוג נולד עם כל הסרוויס. חרסינה, זהב ויהלומים עם אלף קראט. סבו, יצחק (אייזק) הלוי הרצוג היה הרב הראשי לישראל. איש ישיבת מרכז הרב - בית היוצר של תנועת המתנחלים, בהמשך. מחממות הגידול של נפתלי בנט. אביו, האלוף במיל. חיים הרצוג, היה פוליטיקאי, פרשן צבאי נערץ ופרקליט צמרת. חברו הקרוב של שמעון פרס ושותפו לאינספור טריקים פוליטיים. גם עסקיים. מה שהיום מכנים: הון, שלטון ועיתון. וגם ביטחון. הרצוג האב היה מכונה עסקית משוכללת, פלאית, של איש אחד. הוא ה"הרצוג" מהאימפריה של משרדי עורכי הדין בישראל, "הרצוג פוקס נאמן". והנה לכם הקבלה. הרצוג האב הקים את המשרד ב-1972 (ראו מסגרת) ואז חזר לפעילות ציבורית, כשראשו נקי מדאגות כלכליות. בנו המשיך את דרכו, כמעט באותה הדרך. אבל הבן, כמו שאר שאריו של האב, כבר אינם נהנים מהכנסות המשרד. אורה הרצוג, אמו, אישה קשוחה. דומיננטית. למדה פיסיקה ומתמטיקה. קצינה בחיל המדע. רהוטה. עד לא מכבר, גם שחקנית גולף מבוקשת. היו ימים, שלאישה הזו, אי-אפשר היה לומר את המילה לא. יצחק, השלישי לבית אורה וחיים, נולד בשנת 1960 בצהלה. "יפה כמו בובה", סיפרה אימו. היא כינתה את התינוק "בובה'לה ז'וז'ו", הכינוי קוצר, הפך לבוז'י. כינוי מוזר, לא גברי במיוחד. פניו עדינות, גזרתו צנומה, קולו עדין וגבוה. לא פוליטיקאי ממוצע. הוא מתגורר עתה בבית ילדותו. המקום שופץ לפני שנים אחדות. העיצוב מאופק. הדשא גזום היטב. הפריחה הסגלגלה מן העץ פזורה בנינוחות בחצר. ככה נראה "כסף ישן". מופנם. עם קצת בלגן על השולחן העתיק, מבית סבא. צהלה של ילדותו חרוטה בזכרונו ככפר קטן. רומנטי. בתים חד קומתיים. דרכים צרות. ללא מדרכות. מכולת אחת - "החנות", בה קנה כילד קרטיב לימון וקסטה בקיצים החמים. חנות בגדים אחת - "אתא". "החנות של אנוך" - למחברות ועטים. ובכל יום בארבע מכרו פלאפל, בדוכן הנייד, שחנה בכיכר ליד בנק אוצר החייל. הילדים של אורה, לא נראו יותר מדי ליד דוכן הפלאפל, כמובן. בשישי אחר-הצהריים רחצו את ה"ווליאנטים", המכוניות האמריקניות שסיפק להם צה"ל, על הכביש. בשבת - נפגשו בבריכה. האלופים עזר ויצמן, משה דיין, יצחק "חקה" חופי, אריאל שרון; וגם ראש השב"כ, יוסף הרמלין. כולם ריכלו, בלחש, על הפרשיות האחרונות שהביא "העולם הזה" על חברם דיין. המחנכת בכיתה א' הייתה גאולה בן-אליעזר, בתו של דוד בן-גוריון. הרצוג האב כבר מזמן לא היה במדים אז, הוא עשה לביתו, בעיקר בשליחותו של הטייקון היהודי-בריטי סר אייזק וולפסון. זכרון ילדות: 1967. מלחמת ששת הימים. הרצוג האב הוא הפרשן הצבאי של קול ישראל. טרום עידן הטלוויזיה, הוא זכה ל-101 אחוזי רייטינג. אנשים הסתובבו עם טרנזיזטורים - כדי שלא לפספס את המהדורות של הרצוג. אורה והילדים חופרים שוחה בחצר. השכן מסייע. זו תהייה שוחה משותפת לשני הבתים. וכשהפגזים הירדנים הגיעו ממערב השומרון עד לאזור - הם כולם הסתתרו בשוחה, תעלה בעומק מטר וחצי, שסביבה הונחו שקי חול. בתום המלחמה הופיעו השכנים-הגנרלים, באלבומי ניצחון מרהיבים. דיין, מוטה גור, עוזי נרקיס. הפורטרטים שלהם הוטבעו במחזיקי מפתחות. אספנים החליפו "שני הרצוג" ב"אחד רבין", ולהפך. דיין היה אלוהים. רבין שמשון הגיבור. והרצוג - הפסיכולוג של העם. רגיש ואמין. מושא הערצה. משפחת הרצוג, שיצאה מן השטייטעל הפולני העני לבלפסט האירית ואז לישראל, רק דור וחצי קודם לכן. הייתה כבר אצולת אמת בהתהוות. עכשיו, "התנהגו בהתאם". הילדים נדרשו לאיפוק. החולצות גוהצו בהידור. הייתה הכרת מעמד. ורגישות פטרוניסטית לזולת. הדם הכחול ביותר, שצברים סמוקים יכולים לקבל. אבל היה לזה גם מחיר כבד מבחינתם. בוז'י, אם תרצו, מעולם לא היה באמת "ילד".