הארץ נותר כלי התקשורת היחיד בישראל שמתעקש לספק דיווחים המשקפים את המציאות. "86 הרוגים בעזה; ארה"ב מנסה לעכב כניסה קרקעית", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה הבוקר. "185 רקטות נורו אתמול על ישראל – כולל גוש-דן, מצפה-רמון, אזור ירושלים והרשות – ביום הקשה ביותר מתחילת מבצע 'צוק איתן'", נכתב בכותרת המשנה.
בעמ' 4 מדווחים כתבי הארץ כי שני חיילים נפצעו קל ובינוני. טיל פגע בבית-מגורים בבאר-שבע וגרם לנפגעי חרדה. צה"ל תקף 930 יעדים ברצועת עזה ומניין ההרוגים קרוב לחצות עמד על 86. "במערכת הביטחון יודעים לומר כי כשליש מההרוגים מעורבים בלחימה", נכתב בידיעה. "לגבי יתר ההרוגים, בצבא חוקרים כעת מה שיוכם. ההערכה היא ש-40% מהם אזרחים".
ג'קי חורי מדווח כי מאז תחילת האירועים נהרגו בעזה 22 ילדים, 15 נשים ו-12 קשישים, כך לפי נתוני משרד הבריאות הפלשתיני. 537 פצועים הגיעו לבתי-החולים ברצועה. "בשני אירועים בין רביעי לחמישי נהרגו 17 בני-אדם במקומות אזרחיים", כותב חורי. עזתים שצפו במשחק מונדיאל בבית-קפה בחאן-יונס על יד חוף הים הופצצו. במקום נהרגו תשעה ועשרה נפצעו קשה. אירוע נוסף בחאן-יונס גבה את חייהם של שמונה מבני משפחת אל-חג', שלטענתה לא קיבלו התראה על התקיפה.
"בימים הקרובים נשמע שוב ושוב מושג הלקוח מבית-היוצר של המתכנן הצבאי: נז"א. המשמעות: נזק אגבי. זוהי בשורה רעה מאוד לתושבי עזה", כותב אלכס פישמן בכפולה השנייה של ידיעות אחרונות. "הנז"א פירושו פגיעה בבלתי מעורבים, באזרחים מן השורה. הקבינט החליט להנחות את הצבא לעבור לשלב ב' במתקפה האווירית. סביר להניח שהמעבר לשלב השני ייצור נזק משני גדול יותר ממה שהיה בשלושת הימים האחרונים [...] ואולי זה מה שבעצם רצתה ממשלת ישראל להשיג כשהחליטה לעבור לשלב השני של התקיפה האווירית: להזמין את העולם ללחוץ על שני הצדדים להפסיק, לפני שמספר הקורבנות בעזה ייספר במאות ולא בעשרות. גם זו דרך, צינית ככל שתהיה, לרדת מהעץ".
|
"מבחינה הסברתית, כל עוד לא מדובר בקרבות שווי ערך של מדינה מול מדינה, ישראל נמצאת במצב של נחיתות", מסביר שלמה צזנה לקוראי ישראל היום. "יש קושי להסביר לעולם כי ישראל מותקפת – רבות בזכות ההצלחות של מערכת כיפת-ברזל. בנוסף, קשה להעביר תחושה של חיים תחת אזעקות גם בתל אביב. ואם זה לא מספיק, הפעולות של צה"ל ובעיקר ההפצצות האוויריות מצטלמות היטב ומציגות את ישראל כחזקה ואת הפלשתינים כמסכנים הזקוקים להגנה".
|
"מכשירים את הקרקע", נכתב בכותרת הראשית של מעריב. "כאלף תקיפות באוויר – בדרך לפעולה בקרקע", נכתב בכפולה הפותחת של ישראל היום. אבי דיכטר קורא ב עיתון "לעבור למהלך אסטרטגי" שיימשך "שנה-שנתיים". לדבריו, יש "לפרמט את הטרור בעזה מחדש". "בסוף נצטרך להיכנס" היא הכותרת לכתבה מאת לילך שובל, המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של ישראל היום.
ב ידיעות אחרונות, לעומת זאת, מבליטים עמדות המתנגדות לפלישה קרקעית. בכפולה הפותחת של העיתון כותב עמוס ידלין כי "הגיע הזמן להפסקת אש". יואב גלנט כותב: "פתוחות בפני ישראל שתי דרכי פעולה עקרוניות השונות זו מזו שוני רב: האחת – גביית מחיר משמעותי ויצירת הרתעה זמנית אשר תדרוש פעולה נוספת בתוך חודשים עד שנים אחדות, והאחרת – שינוי המציאות ברצועת עזה עד כדי מיטוט שלטון חמאס וכיבוש הרצועה כולה. ראוי, להבנתי, כי בעת הזו, לנוכח האתגרים הביטחוניים המורכבים הרובצים לפתחנו, תבחר ישראל בדרך הראשונה ותעשה כל הנדרש כדי לא להידרדר לחלופה השנייה".
"אין לקצינים בכירים בצה"ל תשובה לשאלה פשוטה: איך נדע שניצחנו", כותב אמיר אורן ב הארץ. "דרושים: שקט ותמונת ניצחון", נכתב מעל רשימה ארוכה מאת יואב לימור בישראל היום. בגוף הרשימה, יש לציין, לא מפורט מהי אותה "תמונת ניצחון". למעשה, ביטוי זה, שאיפיין את השיח שנלווה למבצע הקודם בעזה, כלל אינו מופיע בטקסט.
|
"תגידו, אתם נהנים?", שואל בן כספית את מושיר אל-מסרי וסמי אבו-זוהרי, שניים מנציגי חמאס בעזה, בטורו שב מעריב. "מסקרן אותי לנסות להבין באמת מה עובר במוחו של חמאסניק מצוי כשהעיר שלו עולה בלהבות, הבתים שלה מופצצים והחיים מזכירים מאוד מה שאמור לקרות רק אחריהם, בגיהנום. תגידו, כל זה היה כדאי?".
"הכל היה כדאי הכל הכל הכל", כותב יצחק לאור בפתח שיר המתפרסם הבוקר בשער מוסף "תרבות וספרות" של הארץ.
|
גדעון לוי ו אלכס ליבק ביקרו בבית משפחתו של הנער הערבי שנרצח, מוחמד אבו-חדיר: "מיזוג אוויר מרכזי בבית, אחד הבתים הממוזגים היחידים שראיתי בשטחים, והרוחות בו סוערות. דודה אחת לא רוצה בביקורי ישראלים, גם כמה צעירים ברחוב למטה אומרים שהישראלים באים רק כדי למרק את מצפונם. האב דווקא בוחר להתייחד איתנו בחדר בנו, להעלות באוזנינו קווים לדמותו. אב פלשתיני שכול מול מיטת בנו המת.
"[...] אתה סומך על מערכת המשפט הישראלית, שתדע להעניש את הרוצחים? 'ואללה, לא סומך. בכלל לא סומך. אני מפחד. אני באמת מפחד. אני חושב שהם יגידו שהם היו משוגעים, ייתנו להם שנה, שנתיים וזהו. הם שרפו אותו בדם קר. נאצים חדשים. אין להם לב. אין להם דם. אין להם אלוהים. מי שעושים ככה הם נאצים. נאצים חדשים. אני חושב שהנאציזם התחיל עכשיו בישראל. צועקים אצלכם 'מוות לערבים', וזאת התוצאה'".
"אחרי הרצח של מוחמד אבו-חדיר אנחנו שותקים. מחפשים את הצפון, את המלים, את הערכים. מחפשים עוגן. כי הנבלות שעשו את זה עירערו את כולנו. הם לא רק רצחו ילד ערבי, הם שמטו את הביסוס המוסרי שלנו", כותבת קרני אלדד ב מעריב.
"[...] יהודים רצחו ושרפו ערבי רק כי היה ערבי. שרפו אותו בחיים, ולא היה רגע בדרך שהם עצרו לחשוב, ולא הייתה שנייה שבה התחרטו וחזרו להיות בני-אדם שוב. הם לא ראו שגם הוא אדם, ושהוא לא עשה להם דבר. זהו רצח סתמי עיוור, רנדומלי, וגם לכן הוא כל-כך נורא. מי המפלצות האלו? איך היו יכולות לצמוח במשפחות נורמטיביות? אני לא יודעת. אני לא יודעת, כי אני כל-כך רחוקה מזה. מעולם לא נפגשתי עם מישהו המסוגל לרצוח ממניעים גזעניים, המסוגל לשרוף אדם בעודו בחיים. מעולם לא הכרתי מפלצת".
הנה כך כתבה קרני אלדד, זמן קצר לאחר חטיפת שלושת הנערים מצומת גוש-עציון:
"אני רוצה נקמה. אני לא רוצה שראשי המדינה ומערכת ביטחון יתייחסו לחטיפה הזאת כאל אירוע כירורגי שיש לפתור אותו ולהכיל את ההתפרעויות. אני רוצה להשתגע. לקחת כפר ולגרש לירדן, לעצור את כל פעילי חמאס ביו"ש, להפגיז קני טרור בעזה, לא לאשר ניתוח לאשתו של אבו-מאזן, לסגור מסגדים, לנתק חשמל, לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון עד שיגלו לנו איפה הילדים שלנו. לגרום להם לסבול כמו שאנחנו סובלים. כי אחרת הם יחטפו שוב. צריך לשבור את הכלים".
כמה ימים לאחר מכן, לאחר מציאת גופת אבו-חדיר, התפרסם במעריב מאמר נוסף מאת אלדד, שככל הנראה נכתב לפני הרצח. כך כתבה:
"הציבור בישראל רצה נקמה, כואבת, משמעותית, כזאת שמשנה את כללי המשחק והופכת את המוות הזה לאירוע ציר; כזאת שתחצה את חייהם של ערביי יש"ע ל'לפני' ו'אחרי'. אני מקווה שגם בחדר הקבינט רתחו הלבבות. שלא הייתה שם ציניות, שלא עורבו שיקולים זרים כמו מה יגידו בעולם, או סבל של עם אחר. כי עכשיו יש עם אחד בלבד שיש לקחת אותו בחשבון, והוא דורש, בצדק, נקמה".
כמו לוי וליבק, גם עודד שלום ועקיבא נוביק, כתבי "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, ביקרו בבית משפחת המנוח בשועפאט. אולם הם גם שוחחו עם שכני וקרובי החשודים במעשה. "ילד טוב, רגוע, לא אחד שמתאים לדברים האלה", אומר שכן על אחד החשודים. לפי שלום ונוביק, את השלישייה שחשודה בביצוע המעשה הוביל בגיר, בן 30, נשוי ואב לבת, בנו של רב, נצר למשפחה מוערכת בעולם החרדי-ספרדי, שעזב את ספסל בית-המדרש ומחזיק חנות בירושלים. "הוא תמיד מקדים שלום", מספרת שכנתו. "תמיד מחייך, עדין כזה, מנומס. קשה להאמין שהוא מסוגל לזוועה כזו".
שני הקטינים החשודים שייכים אף הם למשפחה המורחבת. "הוא דפק להם את הראש", אומר בן משפחה נוסף על הבגיר. "[...] ברור שהוא שידל אותם והם הלכו אחריו [...] הם אומנם נוער שוליים, אבל ילדים טובים. לא מתלבש לי עליהם".
"מאיפה בא לו כזה רעיון שטני?", שואלים שלום ונוביק את בן המשפחה. הוא משיב: "פעם הוא סיפר לי שהוא עבר טראומת ילדות קשה שהיה מעורב בה ערבי".
|
ב ישראל היום מתפרסמת כתבה נדירה המציגה ערבים (לאו-דווקא נוצרים, דרוזים או מתנדבים לצה"ל) כבני-אדם שואפי דו-קיום. נצחיה יעקב סיירה באזור המשולש ופגשה יהודים וערבים שמעוניינים לחיות זה לצד זה ולא רואים זה בזה אויבים. הכתבה מסתיימת בנימה פסימית. תושב אחד היישובים באזור מציין כך: "בשבת לפנות בוקר באו לפה נערים ערבים מטייבה. הם עמדו במרחק כ-50 מטרים משער הכניסה שלנו עם דגלי פלשתין, קראו 'מוות ליהודים' והבעירו צמיגים. (...) ותיקי היישוב לא זוכרים כזה דבר, גם לא באינתיפאדה השנייה".
במגזין "G" של " גלובס" תוהה יואב קרני אם יש מקום לשלול את אזרחותם של ערבים החיים בישראל. "ניחוחות של מהפכה אומנם תלויים עכשיו בנחיריהם של ערבים ושל בדואים בארץ. אין למה שהם עושים שום היגיון חוץ מזה המהפכני. הם מוכנים להרוס את הדו-קיום, רופף כאשר יהיה; והם מוכנים לשמוט את הקרקע הכלכלית מתחת לרגלי הוריהם ושכניהם", כותב קרני. "(...) המוג'האדין של המהפכה מוכנים גם להגיש את תוכנית 'המשולש-הקטן-החוצה' בעטיפת צלופן מרשרשת ל אביגדור ליברמן. (...) את דעתי בגנות טרנספר הנדל"ן הזה הבעתי יותר מפעם אחת. אבל אולי לכל הרוחות הוא צודק. מה עוד אפשר לעשות באזרחים המתחילים לפעול במישרין להריסת המדינה שבה הם יושבים? אפשר להטיל עליהם משטר צבאי, או הסגר, או לכלוא אלפים מהם בבתי-סוהר; ואפשר גם לוותר עליהם".
|
עופר פטרסבורג, כתב מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות, מפרסם הבוקר תמלילים מפגישותיו האחרונות של עו"ד רונאל פישר עם אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. "הולך להיות כתב אישום בטוח", אמר פישר לחסן. "150 אלף דולר (...) אם תפסיד, זה ארבע-חמש שנים בכלא". "מי מבטיח שאם אשלם הם יבטלו את כתב האישום?", שואל חסן. "אני!", משיב פישר. "זאת התחייבות (...) לא יהיו כתבי אישום. שתי הפרשות החדשות, אולי תיחקר עליהן, אבל לא יהיו כתבי אישום. הן יומתו".
בשיחה אחרת אמר פישר לחסן: "מה שאמרתי לך זה מה שיהיה, לא יותר ולא פחות. מרגע שאעביר את הכסף, זה מה שיהיה (...) אתה מבין שזה לא הפעם הראשונה שהם עובדים איתי. אז אני אומר לך, אתה יכול להחליט שאתה סומך על זה או שלא, אבל אין דרך אחרת".
בפגישה נוספת הוסיף פישר: "זהו, נגמר הזמן (...) אני מת מפחד. הביצים רועדות לי". "אולי אפשר לעשות את זה בכמה שלבים?", שואל חסן. "או כן או לא!", משיב פישר. "אני צריך להביא תשובה". ובשיחה נוספת הוסיף עורך-הדין: "מרגע שהעברתי את הכסף, כתבי האישום לא יהיו".
אמיר זוהר כותב ב מעריב כיצד הכין בעבר תחקיר על רונאל פישר, וכיצד זה נגנז על-ידי מערכת הארץ. הסיפור ידוע, אבל נטען רלוונטיות כעת, עם מעצרו של פישר בחשד למעורבות בפרשת שחיתות מסועפת.
"בשימוע שנערך לפישר בשתי פגישות במרתף של בניין 'הארץ' ברחוב שוקן (ה עיתון שבו עבדתי אז), טרם קבלת ההחלטה על גניזת הכתבה, התנהג פישר בדיוק כפי שתיארו אותו חוקרי מח"ש השבוע בבית המשפט", כותב זוהר. "(...) אני זוכר אותו מורח אותנו בתשובות שרק מי שהתעמק בסיפורים עליו, כמוני, יכול היה להבחין בשקרים הקטנים ובפתלתלות של תשובותיו, בהיתממות, בפנים המתכרכמות כאשר הוא נאחז בכל ספק כמוצא שלל רב – פרשה אחר פרשה אחר פרשה.
(...) כאשר הסעתי את היועצת המשפטית של עיתון 'הארץ' הביתה באותו לילה אמרתי לה שאני מרגיש עייף ומבואס, כמו קצין ימ"ר שהפרקליטות סוגרת תיק שהוא בנה בעבודה קשה, אבל שטויות, עוד תחקיר, פחות תחקיר – מחר יום חדש. לגמרי. זמן קצר לאחר ההחלטה על גניזת התחקיר, הוזמנתי למשרדי העיתון וקיבלתי הודעה על פיטורי, אחרי 12 שנה בקבוצה. 'קיצוצים', אמרו לי, 'אבל גם עקב התנהלותך בתחקיר פישר'. יום חדש? שבועות אחדים ופישר הודיע על פרישתו מהייצוג של ארקדי גאידמק בשתי תביעות ענק נגד 'הארץ', 70 מיליון שקל ביחד. אין קשר? עד היום קשה לי להאמין".
מיד בהמשך גליון מעריב כותב קלמן ליבסקינד על מעורבות נוספת של פישר בעבודת התקשורת. לפי ליבסקינד, בשנת 2010 המליץ פישר לאיש עסקים לפנות אל העיתונאי מיקי רוזנטל, אז כתב "המקור" בערוץ 10, כדי שזה יכין תחקיר על אודות יריבו. ליבסקינד טוען כי רוזנטל זומן למשרדיו של איש העסקים, וכי לפחות בחלק מהפגישה נכח גם עו"ד פישר (רוזנטל מכחיש כי פישר היה שם). חודשיים מאוחר יותר שילם איש העסקים כרבע מיליון שקל לפישר עבור "שכר טירחה – ייעוץ משפטי". בידי ליבסקינד עדויות כי איש העסקים שילם לפישר עבור "קידום התחקיר של רוזנטל".
ב"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות חתומים ענת מידן ושחר גינוסר על כתבת פרופיל המוקדשת לפישר. הדמות המתוארת היא של מניפולטור מיומן, בעל אגו נפוח שהלך וגדל ככל שחלפו השנים. בין היתר מוקדש מקום לעלילותיו כעיתונאי שאינו בוחל בדבר:
"כשאודי אשרי ז"ל, עורך המוסף השבועי, זרק לו, 'נראה אותך מביא את אורי זוהר', פישר יצר קשר עם זוהר וסיפר לו שהוא שוקל חזרה בתשובה, ישב מול ביתו עד שזוהר סרבן התקשורת פתח בפניו את דלתות ביתו בירושלים – וחזר עם הראיון הבלעדי. (...) אשרי שוב איתגר אותו ואמר: 'אם אתה כזה גיבור, נראה אותך מביא וידוי של רבין על ההתמוטטות שלו במלחמת ששת-הימים'. פישר אמר, 'שלום, ניפגש בעוד שבוע', ויצא לדרכו. כשמצא את האחות שהזריקה לרבין את זריקת ההרגעה, צילצל ל שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ואמר: או שאני מפרסם את הסיפור או שתאפשר לי לראיין את רבין. במהלך הראיון הודה רבין לראשונה בהתמוטטות, ופישר זכה לכותרות ולתשבוחות".
ב" דה-מרקר" מתפרסם פרופיל דומה, מאת שוקי שדה. את תפקיד העורך ששלח את פישר לעשות ראיון עם אורי זוהר ממלא הפעם רינו צרור, ולא אודי אשרי, אך יתר פרטי הסיפור דומים. הסיפור על התחקיר הגנוז בהארץ אינו מופיע.
|
גידי וייץ מדווח בשער הארץ כי הפרקליטות הבהירה לאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף כי הוא יכול להגיע למדינת ישראל בלי שייעצר או יידרש לחקירה באזהרה.
בתחתית עמ' 16 של הארץ מדווחת רויטל חובל כי שורה של חברי-כנסת, שרים ואישי ציבור העידו לטובת שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים לשעבר, בשלב הטיעונים לעונש במשפטו. שמה של אחת מעדות האופי, עיתונאית הארץ אבירמה גולן, מוזכר בחטף בעומק הידיעה.
נמרוד בוסו מדווח ב" דה-מרקר" כי חברי מועצת מינהל מקרקעי ישראל אישרו שלשום את הכשרת החווה הסולארית שבנה גלעד שרון בחוות השקמים, על-אף ביקורת חריפה של היועץ המשפטי לממשלה. בין התומכים, מציין בוסו, יו"ר המועצה, שר השיכון אורי אריאל, מנכ"לי משרדי הפנים, איכות הסביבה, החקלאות ונציג משרד ראש הממשלה. רק נציג משרד האוצר התנגד.
|
בן כספית פונה בטורו שב מעריב לדובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז, בעקבות הכחשת הדובר מידע על מבצע צפוי שהופץ בווטסאפ, זמן קצר לפני שהוכרז על מבצע "צוק איתן". "מוטי", כותב כספית לאלמוז, "אם יקרה משהו כזה בעתיד, תכחיש שוב. כדי להגן על חייהם של חיילי צה"ל, או אזרחי המדינה, מותר, אפשר וצריך להכחיש ידיעות כאלה, גם אם יש בהן גרעין אמת".
סמי פרץ כותב ב" דה-מרקר" בשבחי חוק השידור הציבורי החדש, שאושר השבוע לקריאה שנייה ושלישית בוועדת אלהרר. בין היתר מתייחס פרץ לסוגיית עובדי הרשות הקיימת. אתמול הקדיש לכך כתב ה עיתון נתי טוקר טור קצר שנשא את הכותרת "לא להתקפל בפני העובדים". "משרדי האוצר והתקשורת צריכים להתעקש על גמישות ניהולית מרבית להנהלה החדשה, ללא מכסות וללא הסכמים קיבוציים שיעניקו קביעות או דרגות שכר אוטומטיות לעובדים החזקים", כתב טוקר.
אמש, ב" גלובס", הציג לי-אור אברבך נקודת מבט שונה. "אסור לגוף השידור החדש שיקום להתרומם בחטא", כתב. "רק כאשר כל אחד מהעובדים הקיימים יפוצה עד תום, ורק לאחר שהרשות החדשה תהיה מופת – לא רק לעיתונות חופשית ולחופש ביטוי משגשג – אלא גם לתנאי העסקה ראויים ונאותים – רק אז אפשר לבסס את התוכניות החדשות".
ליאורה גולדנברג-שטרן כותבת במעריב כי יו"ר רשות השידור הנוכחי, אמיר גילת, לא התקבל למשרת מנהל קשרי חוץ של אוניברסיטת חיפה וכעת "מנסה את מזלו בהתאחדות לכדורגל".
לעיתון הארץ מצורף מוסף המוקדש לשלום.
|
|