בזמן האחרון נשמעים יותר ויותר קולות מן הצד הישראלי להכניס - ואם צריך לגרור - אל תוך המשוואה העזתית את אבו-מאזן (להלן - מחמוד עבאס, אבו מאזן הוא שם חיבה, ואין שם מה לחבב). הקולות באים בדרך כלל מן השמאל, וזה טבעי, אך הם נשמעים גם מתוך חוגי ימין התובעים את "מיגור" החמאס, למרות שהתוצאה תהיה כניסת שלטונות רמאללה לתוך הוואקום. אין בדעת הקהל בישראל אופציה לשוב ולשלוט על מיליון וחצי ערביי עזה. אפילו להצעה לחזור למקומות שמהם גרשנו את עצמנו לא יימצא היום - בתנאים החדשים שנוצרו - רוב. אני שכשלעצמי משוכנע שעוד נחזור לתוחמת הצפונית, לנצרים ולגוש קטיף, אבל זה לא יקרה בסיבוב הזה.
היום אין חלופה אחרת למלא את הריק שייווצר אם יסולק החמאס זולת הפתח, שחילוקי הדעות ביניהם מה לעשות איתנו, הם טקטיים בלבד.
דעה בזכות החזרת הפתח לרצועה משמיע למשל צביקה האוזר, מי שכיהן כמזכיר הממשלה, איש ימין המצטיין בניתוחיו החדים והבהירים. האוזר דורש להתנות את סיום הסיבוב הזה בהוצאת כל הרקטות מן הרצועה, ובמנגנון המדיני שישא וייתן ויבצע את התהליך הזה לשתף את מחמוד עבאס. למה? כי עבאס אינו יכול 'ללכת עם' (כלומר - עם ממשלת אחדות עם החמאס) 'ולהרגיש בלי' - כאלו הוא אינו מעורב ואינו אחראי למה שמתרחש בעזה. האמירה הזאת מדהימה. האם חשב האוזר עד הסוף? הלא זו הזמנה לארגון הטרור פת'ח לחזור ולשלוט בעזה ובכך תיסלל הדרך למדינת פלשתין!
פרשן אחר מציע לכלול בהסדר היציאה מן הלחימה את פתיחת מעבר רפיח, ובידי מי יופקד המעבר? בידי מחמוד עבאס, לבדו או ביחד עם אחרים ואש"ף-פתח יוחזר לרצועה בדלת האחורית!
זהבה גלאון לוחצת 'לערב את אבו מאזן, כדי לסיים את מעשי האיבה'. בשבילה זה צעד טבעי בדרך להקמת פלשתין המאוחדת.
יוסי יהושוע, בידיעות אחרונות מן ה-,13.7.14 מדווח:
"בצבא היו שמחים לראות את... אבו-מאזן כשותף פעיל ומוביל במאמצי התיווך ורואים בו דמות שיכולה לספק את הסחורה..."
נניח לרגע לגל האהבה שמציף את האיש בתקשורת הישראלית, למן היום שבו הביע - בעליל לצורכי תעמולה - התנגדות לחטיפת שלושת צעירינו, נניח לכל מה שאנו יודעים על היותו אויב מסוכן הטומן לנו פח בכל פורום בינלאומי, נתייחס רק לתוצאות המדיניות הרות האסון של חזרת רמאללה לשלוט בעזה.
ראשית, זה אבסורד שחיילינו יילחמו וחלילה ישפכו את דמם כדי להמליך את עבאס על עזה. האם לכך יש לממשלה מנדט מן העם? הלא לפתח אין כוח צבאי להחזיר לעצמו את השלטון שם, ובאמצעים דמוקרטיים אין לו סיכוי. מי אפוא ישלח צבא לכבוש את הרצועה בשביל הפת'ח? נאט"ו? האמריקנים? כוחות או"ם? לא ראינו אותם מתערבים לכבות שריפות דחופות יותר - בסוריה, בעירק. רק צה"ל יכול לעשות את זאת, ואכן יצאו קולות כאלה מאמריקה. מעניין, למה? מפני שחלומם הרטוב, חלום שתי המדינות, אינו יכול להתגשם אלא אם כן יהיה שלטון אחד ביו"ש וברצועה. בכל נוסחאות הערבים, האמריקנים והאירופים חוזר הפזמון "מדינה בעלת שטח רצוף". למה הכוונה? לרציפות בין הרצועה ליו"ש - תחת שלטון אחד ועם חיבור יבשתי אקסטריטוריאלי, קרי: פרוזדור פלשתיני ריבוני שיחצה את הנגב לשניים. שכן, כל עוד הפלשתינים של יש"ע מחולקים ומפולגים כמעט שווה בשווה לשני שלטונות עוינים ואויבים, לא תוכל לקום המדינה הפלשתינית הנכספת.
זה ההסבר, למה השמאל חותר להחזיר את מחמוד עבאס לרצועה, כי רק כך תחזינה עיניו בהתגשמות חלומו. אולם, אדם מן הימין, כיצד יכול ה ו א לתמוך ברעיון עוועים שכזה, ולו מן הסיבה הפשוטה והאלמנטארית, שעדיף שאויביך יריבו ביניהם במקום שיתאחדו? רק עיוורים בשתי עיניהם, החושבים שברמאללה יושב ידיד ולא אויב, אותם האיחוד הזה אינו מפחיד. אותם השוטים התרפקו בשעתו גם על קודמו של מחמוד עבאס,
יאסר ערפאת, פרט קטן שהיום הם היו מעדיפים לשכוח.
בלשונו של אריאל זילבר אני שואל: 'כמה פעמים צריך לומר לכם', שכל ההבדל בין פתח לחמאס הוא בכך, שהראשון לבוש היום כג'נטלמן אירופי והטרור שלו הוא דיפלומטי ומתנהל באו"ם ובמשרדי החוץ, בתזכירים ובתעמולה נאצית נגדנו בבתי הספר ובכל עיר בעולם, בעוד האחרון משגר רקטות ורוצח נערים צעירים. חלוקת עבודה. כל הטוען שיש הבדל ביניהם לעניין שאיפתם להשמיד את ישראל, מוזמן להשוות בגוגל בין שתי החוקות, חוקת הפתח וחוקת החמאס, ולחפש שוני כלשהוא לעניין השאיפה היוקדת להשמדתנו הגמורה, ולא ימצא. מה עונים על כך המשיחיים מן השמאל? שלא לכל מה שאומרים גם מתכוונים. מה נאמר על זה? גם על היטלר אמרו, שמה שכתב ב-"מיין קמפף" - לא התכוון..
מסקנה: לא למהר 'למגר'! להכות חזק, גם בכניסה יבשתית אם מוכרחים, אבל חלילה לא להחליף טרוריסט עטוף בכפייה בטרוריסט חנוט בחליפה. האלוף במיל. רון-טל הציע לסיים כמו ב"חומת מגן", תם ולא נשלם: ליצור מצב בו צה"ל יוכל לחזור בכל שעה ולכל מקום 'לכסח את הדשא', למנוע ייצור ואגירה מחדש של רקטות וטילים מכל מין.
זה אולי רעיון, אך מכל מקום - בשלטון שם אסור להתערב, שלא נוציא אנחנו לפתח את הערמונים מן האש.
