מרכז ונקובר, העיר הקנדית השלווה בסוף מערב, ניצבת הספרייה הציבורית, בניין יוצא דופן בדמות הקולוסיאום הרומי. בחזית המבנה, שתיכנן האדריכל משה ספדי, מתנוססת כתובת מוארת גדולה: "המלים אינן תואמות את התמונה". בהקשר העכשווי ממצה תוכן היצירה הטקסטואלית הזו, של האמן רון טראדה, את המציאות התקשורתית וההסברתית של ישראל, ובמידה מסוימת גם את זו של חמאס.
ישראל משווקת לעולם בעיקר אספקה סדירה של מלים: טיעונים, חששות, אזהרות, פרשנויות, השוואות, איומים, הסברים. דוברים נמרצים מציגים בראיונות לתקשורת הזרה שפע של טיעונים על אופיו הקנאי-רצחני של חמאס; על היותו ארגון טרור שהצלחתו רק תחזק את הסכנה לשלום העולם מצד ארגונים איסלאמיים קיצוניים; על סירובו להכיר בזכות הקיום של ישראל; על חוסר הברירה של ישראל כשהיא מנחיתה מהלומות עזות על עזה; על מה שהיה עלול להיגרם ליישובי הדרום באמצעות מנהרות הטרור; על זכותה של מדינה להגן על תושביה המותקפים; ועל השימוש שעושים אנשי חמאס באזרחי עזה כמגינים אנושיים ועל הסתרת טילים מתחת לבנייני מגורים, בתי-ספר ובתי-חולים.
אלו בעיקר מלים. את התמונות מספקת עזה, ובמלחמת התעמולה הבינלאומית, למסרים הוויזואליים יש עוצמה גדולה שבעתיים. בקרב הנוכחי, ולא בפעם הראשונה, המלים הישראליות לא רק שאינן תואמות את התמונות שממשיכות לזרום מרצועת עזה, יום אחרי יום, לכל קצווי תבל - המלים גם נדחקות לשוליים. כי בעיני כל כתב, מפיק ועורך בטלוויזיה, עזה היא הסיפור. משם מגיע החומר.
קחו למשל את קארל פנהאול, כתב CNN, שכמעט אינו צריך לצאת מסניף רשת החדשות בעזה. יום ולילה פרושה העיר לנגד עיניו מבעד לחלון המנופץ של משרדו. בלילות משובצת העלטה בפצצות תאורה ובפרצי אש, בימים הוא צופה בענני עשן ואבק. לפחות פעם אחת, באמצע שידור חי, כשהבום היה קרוב מדי, מיהר להתכופף ונעלם לרגע מהמצלמה. פנהאול, המצלמות והלווינים של CNN מעבירים את התמונות הללו ללא הפסקה כבר יותר משלושה שבועות, לכל העולם.
מיצג החלון של CNN מעזה הוא רק הקדמה למה שמגיע אחר-כך: בתי-ספר שנפגעו מאש ישראלית, קטל בשוק בעזה וזרם אינסופי של תצלומי הבתים ההרוסים, הגופות המחולצות מתוך החורבות, הילדים הפצועים והאימהות המקוננות. כמעט כל המהדורות שראיתי השבוע נפתחו בתצלומים האלה. ישראל היא נעדרת-נוכחת בתצלומים: את המסר שלה מביאים כמעט רק בידיעות קצרות על הכרזות ראש הממשלה בדבר אפשרות הרחבתה של הפעולה ובראיונות עם דוברי משרד החוץ וצה"ל, שנמצאים בעמדת מגננה. לך תסביר לצופים מדוע היה צורך לירות על בית-ספר שבו התקבצו אלפים שנסו מבתיהם ההרוסים.
גם כאשר מובאים תצלומים מישראל, הם אינם מחזקים את המסר שהדוברים מנסים לשווק. הם מדברים על ישראל המותקפת, המתגוננת, אבל על המרקע מוצגים תותחים יורים, טנקים מעלי אבק וטילי כיפת-ברזל בפעולה, המיירטים את מרבית האש מעזה. וגם פטריות אש ועשן של פצצות שהוטלו על עזה.
העוצמה הצבאית היא טכנית, קרה, נטולת רגשות. הצגת המאסה הצבאית העצומה המסתערת על עזה והולמת בה ללא רחם טובה אולי כדי לשכנע את אזרחי ישראל שהממשלה אינה יושבת בחיבוק ידיים, ואולי גם כדי להכניס מורא בקרב האויב (ספק אם זה מצליח) - אבל ברור שבעיני העולם היא מחזקת את הדימוי הפלשתיני המנצח, זה של קורבנות.
בהשוואה לעזה, ישראל של CNN, של ה-BBC ושל רשתות אחרות היא אי-של רוגע וביטחון. המקבילה הישראלית למופע מעזה המופצצת היא שידור מגג בניין אולפני JCS בירושלים. ברקע מוצגת עיר שלווה, רגועה. בשבועיים הראשונים הראו ברשתות הזרות ישראלים משתטחים בצד כביש לרגע, בשעת אזעקה, ואחר-כך קמים, מנערים את האבק מבגדיהם וממשיכים בשגרת יומם. אבל הטלוויזיה אינה יודעת להעביר לעולם את הלמות הלב ברגע הישמע הצופרים, את הציפייה המתוחה לצליל הפיצוץ של היירוט. גם לא את ההמתנה למהדורת החדשות הבאה, כדי להתעדכן במה שאירע הפעם ב"אירוע הביטחוני" המי-יודע-כמה בעוטף עזה. ובוודאי לא את הימים והלילות של חרדה לבן, לבעל, לאב או לאח הנמצאים בחזית.
יש פער עצום בין החוויה הישראלית בימים קשים אלה לבין מה שרלוונטי להסברה בעולם. מבית, חשוב לממשלה להוכיח שהיא מגינה על תושביה, גם במחיר של "נזק אגבי" בדמות פגיעה בחיי אזרחים פלשתינים וברכושם. לעולם נדרשת תמונה הפוכה בדיוק, כזו של איפוק, של זהירות, של שמירה מתמדת על פרופורציה ראויה בין מעשי חמאס לתגובה הישראלית.
המלחמה הבלתי סימטרית הופכת את ההסברה הישראלית לבלתי אפשרית. זו אינה אנטישמיות או שנאת ישראל, אלא כללי המדיה. הסיפור טמון בתמונות, בממד האנושי. ואת אלה מספקת עזה ללא הפסקה. כל מה שמגיע מעזה - ההרס, הסבל, השכול, הוא טעון רגשות, דרמטי, והוא מספק תצלומים חזקים. הוא גם יוצר הזדהות עם הקורבן.
ישראל מעולם לא הצליחה להתמודד כראוי עם הדילמה הזו, של עוצמה צבאית, החיונית לבטחון המדינה, אך מאיימת דווקא להחליש את מעמדה הבינלאומי. בשנות ה-60 של המאה הקודמת המליץ ראש הממשלה לוי אשכול לאלוף
עזר ויצמן להציג את ישראל באמריקה כ"שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן. גם במערכה הנוכחית המסר לעולם הוא שישראל היא שמשון, והפלשתינים בעזה הם המסכנים. ולא בפעם הראשונה: כך היה ב-1982, במלחמת לבנון לראשונה, כאשר מטוסי חיל האוויר הפציצו את ביירות והנשיא רונלד רייגן סיפר שהציג על שולחנו תצלום של ילדה לבנונית פצועה קשה, כל איבריה חבושים. אחר-כך שנטען שהילדה כלל לא נפגעה מאש ישראלית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
אהדת העולם נתונה לקורבן, לחלש, לאנדרדוג. חמאס מייצג בעין ישראלית את השטן הגדול: ארגון טרור דתי קנאי, שמסרב להכיר בישראל ומתכוון להילחם בה לנצח. אבל חמאס לא רק הפך את אזרחי עזה למגן אנושי מפני התקפות ישראליות, אלא גם הציב אותם בחזית המערכה ההסברתית. מערכות הנשק של הארגון מוסתרות מן העין, לוחמיו כמעט נעלמו, ורק הסבל האנושי נחשף לעיני כל. וכך, גם באשר לחמאס המלים אינן תואמות את התמונות. אלא ששם הניגוד משרת את מטרתם.
דובר צה"ל מנסה להפגין נוכחות תקשורתית גם בזירת התמונות, לא רק במלים. וולף בליצר, מבכירי השדרים של CNN, נלקח לסיור במנהרה שהגיעה לקרבת קיבוץ עין-השלושה. הוא צעד במנהרה המבוטנת, כשלצדו סגן אלוף כמדריך. הם ניהלו שיחה רגועה. בליצר סייע לקצין כאשר זה חיפש מונחים מתאימים באנגלית. בליצר מכיר היטב את העמדות הישראליות. בצעירותו היה עורך דף המידע של השדולה למען ישראל, איפא"ק, ושימש כתב בוושינגטון של "
ג'רוזלם פוסט", "על המשמר" ו
ידיעות אחרונות. אבל גם הסיור הזה היה כמעט טכני, נטול סיפור אנושי או דרמה טלוויזיונית.
הפוטנציאל הקטלני של המנהרות להרג אזרחים עלה רק במלים. מעזה הגיעו תמונות. וגם הסטטיסטיקה שחוזרת שוב ושוב: כ-1,600 הרוגים פלשתינים, נכון למועד כתיבת שורות אלה, לעומת כ-60 ישראלים. לאוזניהם של מרבית הישראלים להשוואה הזו אין שום משמעות, אבל המתבונן הזר מסיק מיד את המסקנות.
במוצאי שבת הקודמת זכו אזרחי ישראל לראות מקרוב, באיחור של שבוע, את הלוחמים בתוך עזה. דובר צה"ל שיגר את
אלון בן-דוד לכפר חרבת אחזעה, שם סייר בליווי מפקד חטיבת גבעתי אל"ם עופר וינטר ומג"ד של חטיבת הצנחנים. לעין הישראלית הוצגו פתחי המנהרות וציוד הלחימה של אנשי חמאס בתוך הכפר שכמה מבתיו הרוסים. העולם קיבל למחרת תמונה אחרת של אותו כפר: אזרחים הבוחנים בעין דומעת את בתיהם החרבים. לישראלים הוצג המסגד ההרוס למחצה כאתר שבו עשה חמאס שימוש נגד ישראל. אבל לעיני הצופים בעולם זה היה מקום קדוש שהאש הישראלית לא חסה עליו.
האם כל זה באמת חשוב? בסערת הקרב, העדיפות הראשונה צריכה להינתן למימוש המשימות הצבאיות, אבל לא רק מקבלי ההחלטות, אלא גם פוליטיקאים תאבי רייטינג, כמו גם כלל אזרחי המדינה, אמורים לשקלל מרכיבים נוספים במשוואת החוסן הלאומי של ישראל. נחישות וסולידריות לאומית חשובות מאוד, אבל הדרך שבה מצטיירת המדינה בעולם משפיעה לטווח ארוך על עמדותיהם של אזרחים ושל פוליטיקאים במדינות שונות. לאלה יש משקל בכל הקשור להחלטות המתקבלות במוסדות בינלאומיים וליחסים דו-צדדיים בין מדיניות שונות לישראל.
משום כך, החזית ההסברתית אינה שולית כלל ועיקר. לימוד הלקחים בתום מבצע "צוק איתן" יהיה חייב לכלול גם את המערכה ההסברתית. ייתכן שראוי יהיה לחפש גם דרכים שיאפשרו, בפעם הבאה, להתאים גם את התמונות למלים.
