לב ליבו של מושג "חופש הביטוי", עבר שינוי בצופן הגנטי של החברה הישראלית בשנת 1953 עם פרסמו של פסק דינו של השופט אגרנט בפרשת "קול העם". פסיקה זו הדגישה וחידדה את חשיבותו ומעמדו הנורמטיבי של חופש הביטוי, אשר הוכר כ"זכות עילאית" המשמשת אף בסיס לזכויות אחרות. משמעותה של הזכות לחופש הביטוי היא, בראש וראשונה, כי אסור לשלטון להגביל את האפשרות להשמיע ולשמוע דעות בפומבי, ומוטלת עליו חובה למנוע מאחרים להפריע לבעלי הזכות לעשות בה שימוש. העיקרון של חופש הביטוי הוא עיקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי.
במשטר אוטוקרטי נחשב המושל כאדם עליון וכמי שיודע, אפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו. על כן אסור לבקר בגלוי את מעשיו המדיניים של המושל, ומי שחפץ להפנות את תשומת לבו לטעות זו או אחרת שטעה, חייב לעשות כן בדרך של פניה ישירה אליו ותוך הוכחת יחס של יראת כבוד כלפיו. לא כן הדבר במשטרנו. חופש הביטוי מהווה אפוא ערך יסוד. הוא נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אכן, המורשת היהודית מבוססת על ריבוי דעות והשקפות; "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין, יג, ב). חשיבותו של העיקרון נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו, לעניינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות; לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו.
פסיקתו של ביהמ"ש בפרשת "קול העם", דרך שביל של החלטות מאוחרות יותר, ביססו הקביעה כי חופש הביטוי אינה זכות מוחלטת. במקרים מסוימים מאפשר הדין לפגוע בו. יש להבחין בין עיקרון חופש הביטוי כשלעצמו, המשתרע על כל סוגי הביטויים ועל כל האמצעים המשמשים במה להבעתם, לבין היקף ההגנה עליו, שהוא חלקי בלבד. "חופש העיתונות הוא יקר לאנגליה", אמר בזמנו לורד קניון, "ואילו ההפקרות של העיתונות היא שנואה על אנגליה". זאת אומרת, קיימים אינטרסים מסוימים התובעים, אף הם, הגנה ואשר למענם הכרחי לצמצם צמצום ידוע את הזכות לחופש הביטוי. אינטרס אחד מסוג זה ניתן לראות בצורך למתן הגנה לשמו טוב של האזרח (פקודת החוק הפלילי, 1936 - סעיפים 201 ו-202). סוגים אחרים של אינטרסים התובעים הקמת תריס בפני השפעת הדיבור בעל-פה והפרסום בכתב הם: הבטחת דיון הוגן והוצאת דין צדק למתדיינים בערכאות (שם, סעיפים 126 ו-127), מניעת חילול רגשות דת (שם, סעיף 149), ואיסור פרסום דברי תועבה הפוגעים בערכי המוסר (שם, סעיף 179). אין זה בכדי למצות את כל הרשימה של סוגי האינטרסים האלה ונזכיר רק את החשוב שבהם, דהיינו, האינטרס הנכלל בכותרת: "ביטחון המדינה". כאן המדובר אומנם במושג מורכב ורחב, אך באופן כללי אפשר לומר כי הכוונה היא בסיכול כל ניסיון להפיכה בכוח של המשטר הקיים על-ידי גורמים עוינים מבפנים; בקיום הסדר הציבורי והבטחת שלום הציבור. בלא הגשמתם של אינטרסים ציבוריים אלה לא ניתן יהיה לקיים את זכויות האדם. אכן, זכויות האדם אינן במה לכיליון לאומי. בלא סדר אין חירות. "חופש אינו הפקרות", כדברי השופט אגרנט. אין דמוקרטיה חייבת לאבד עצמה לדעת כדי להוכיח את חיותה. בלא סדר ציבורי אין לקיים משטר דמוקרטי.
מנקודת מבטי, מסיבות שבהן לא קיימת אפשרות של גרימת נזק מידי ואף לא ודאי, לשלום הציבור, מוטב לשקול היטב-היטב את היקף רצינותה של הסכנה הנטענת. זאת ועוד: עלינו לשאוף לליברליזציה ולהעדיף דיון נוקב, חופשי, לפעמים קשה, על פני ענישה מוקדמת. סנקציות שלאחר מעשה, עשויות אפוא לשקף את האיזון הראוי במקרים רבים.
המציאות הישראלית ידעה מקרים רבים בהם הגיעו אינטרסים נוגדים לכס בית המשפט - כאשר טוען האחד לחופש הביטוי, והשני לפגיעה ברגשות. רבים מן המקרים כה מורכבים עד שניתן לקרוא את דעות הרוב של השופטים - ולהסכים עימם; וכך לקרוא את דעת המיעוט - ולהשתכנע בצדקת דרכם. רבים הם פסקי הדין שנלמדים לעניין חופש הביטוי; עם זאת, צדו את עיני דבריו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אשר באופן נדיר התייחס, בבג"צ יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים, לעברו כניצול שואה - בהדגישו את רוחבו ועומקו של חופש הביטוי. במחזה המדובר, עורך מר לאור השוואה בין קלגס נאצי העומד מול ילד יהודי ובין חייל ישראלי העומד מול ילד פלשתיני בשטחים. "אני עצמי ילד הייתי בשואה וחציתי גדרות וגבולות הנמרים ע"י הצבא הגרמני", כתב ברק. "ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל צה"ל העוצר נער ערבי - צורבת את ליבי". "עם זאת", הדגיש הלה, "אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו - היא לב ליבה של הדמוקרטיה". דבריו אלו, ממחישים את הדילמות העמוקות שמולידה התנגשות זו בין אינטרסים, ועם זאת, מוכיחים יותר מכל עד כמה מוכן נשיא בית המשפט העליון לפרוס זכות זו.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לא פוסח במורכבותו אף לעניין זה, והצליח להוליד לא מעט התלבטויות מוסריות, חברתיות ומשפטיות לשאלת פריסתו של חופש הביטוי. מעבר לשאלות גבול עיקרון זה בקריאות החוזרות לסרבנות, באמירות גזעניות מצד מנהיגים פוליטיים ובתרועה לאלימות, בחרתי להתמקד בשיא אליו הגיעה פרשת בכרי על-רקע סרטו השערורייתי "ג'נין-ג'נין"; אז, עלתה הסוגיה לדיון ציבורי רב-היקף אשר הוכיח יותר מכל את חילוקי הדעות בחברה הישראלית. החלטתם של השופטים דורנר, פרוקצ'יה וגרוניס, כי גם אם הסרט שיקרי ומסולף ופוגע קשות ברגשות הציבור הישראלי - אחת הסיבות שבעטיין פסלה המועצה את הקרנתו - הרי שאין בכך כדי לפסול את הסרט - עוררה סערה ציבורית רבתי. להמחשת הרוחות יש בדבריו של ח"כ פרופ' אריה אלדד (האיחוד הלאומי), שאמר בתגובה להחלטת השופטים כי בג"צ הפך שותף פעיל בעלילת הדם של מוחמד בכרי נגד צה"ל ומדינת ישראל. לדבריו, "שופטי בג"צ שהחליטו פה-אחד להתיר את הקרנת הסרט התעמולה הפלשתיני בישראל, עושים שירות נפלא לאויב מאחורי הטיעון האווילי של חופש הביטוי". רופא החטיבה שלחמה בג'נין, ד"ר דוד צנגן, שהצטרף כמשיב לעתירה, אמר: "כמו שאין חופש לרצוח או לגנוב, כך חופש הביטוי אסור שיאפשר חופש לשקר ולהסית. אין חופש לגרום למתאבדים נוספים להתאבד עלינו ובכך לתרום לעוד אבדן חיים משני הצדדים".
יש לציין: ביהמ"ש קבע על פסיקותיו השונות כי רק מקרים קיצוניים ובהם קיימת וודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור תצדיק פגיעה בחופש הביטוי. לאחר פס"ד בעניין בכרי, סברו רבים כי ביהמ"ש הרחיק לכת בקובעו קריטריונים אלה - אל רמה שכמעט ולא ניתנת להשגה. אם כן הדבר, אמתי יוגבל עיקרון הביטוי?, שאלו. אני כשלעצמי סבור כי שאט הנפש מסרטו השקרי של בכרי אינו מצדיק את פסילת המועצה לביקורת סרטים ומחזות. "ג'נין, ג'נין", מזיק ככל שיהיה, מזיק פחות מהצהרתו של ח"כ אהוד יתום כי השופטים "הרגו את חללי צה"ל בפעם השנייה". ישראל עשויה תתגונן מפני הסתה, אבל הדמוקרטיה הישראלית תתקשה לעמוד מול ביזוי מוסדות המשפט שלה.
השינוי במפת התקשורת בשנים האחרונות, והתבססותו של האינטרנט ככלי מרכזי לצריכת אקטואליה ובכלל זה מידע, הוסיף לשאלת חופש הביטוי ולמעורבותו של האזרח בהבעת דעותיו - ללא כל צנזורה. האינטרנט נתפש כבימה חופשית, וכמעין "הייד פארק" וירטואלי להבעת רעיונות פוליטיים ואחרים, אשר במקרים מסוימים אף משמש בסיס להעברת מידע מצד ארגוני טרור על אופן פעילותם למדינות אויב. רבים הם האתרים אשר מציעים פרסום מאמרי דעה של גולשים. אתר האינטרנט של "מעריב", לדוגמה, הגדיל לעשות כך במסגרת מחלקת "קול העם" שמאפשרת פרסום מאמרים בני 400 מילה. אתר החדשות Nfc, הרחיב היריעה ומאפשר כיום פרסום מאמרים רחבי היקף, כמו הצגת כתבות של גולשים במסגרת מחלקת "בימה חופשית". לא בכך מסתיים הדבר. אתרי החדשות, רובם ככולם, מאפשרים לגולשים להגיב לכתבות המתפרסמות, ולשתף בתחושותיהם ובדעותיהם לכתוב. אולם, עד היכן ימתח גבול חופש הביטוי? הייתכן כי נרשה לדברי הסתה וגזענות להתפרסם ללא כל פיקוח? שאלה זו מטרידה רבים מהעוסקים במלאכה.
האגודה לזכויות האזרח פנתה ביום ב' (10.1.05), אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בדרישה לבטל את דרישתו מעורכיהם של כמה אתרי אינטרנט, לצנזר דברי הסתה המופיעים במסגרת תגובות גולשים לידיעות חדשותיות ("טוק-בק"). באגודה מכנים את צעדו של היועץ מזוז כ"ניסיונות להלך אימים על אתרי אינטרנט ולהשפיע עליהם לצנזר תגובות גולשים", ולדבריהם הדרישה "חוטאת הן לחופש הביטוי והן לשלטון החוק". האם יש לראות בתגובות הגולשים כאחת מהתרומות החשובות ביותר של רשת האינטרנט לשיח הציבורי הדמוקרטי?; אם כן, מה יהא דינו של האתר "אינדימדיה", שבעליו נחקרו במשטרה, לאחר שפרסמו באתר, לפני כשנה, קריקטורה אנטישמית של הקריקטוריסט הברזילאי, לטוף (Latuff), בה נראים הצורר הנאצי אדולף היטלר וראש הממשלה, אריאל שרון, בנשיקה צרפתית לוהטת, על-רקע אדום, המסמל מן הסתם דם?; יהא זה חופש הביטוי - או שמא חריגה "מרמת הסיבולת" של חברה דמוקרטית?. שאלות אלה יוותרו פתוחות, וכל שניתן לומר הוא זה: חופש הביטוי הוא זכות יסוד ועם זאת, אינו מוחלט; מציאות זו לבדה, יש בה בכדי לעורר שאלות מהותיות באשר לאופי החברתי בישראל.
המחבר הינו סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה;
יו"ר ארגון YADI International
Youth Active Diplomats for Israel
