אנטישמיות בערב - האומנם?

כידוע, במרכזי הערים הגדולות חי לו ציבור קטן וקולני. ציבור שבאומץ רב מרים קולו בזעקה גדולה נגד "המעשה הקולוניאלי היהודי בפלשתין". ציבור זה נודע באומץ ליבו בכל הקשור לביקורת חסרת בסיס על מדינת ישראל ונוכח פועלו, קיבל כאן את הכינוי "סְמוֹלִבְלִחַת". אחד הטיעונים המרכזיים של הסְמוֹלִבְלִיחַת הוא שליהודים בגולת ארצות-האיסלאם לא היה כל כך רע כמו שמציגים את זה הנרטיביסטים היהודיים, ובעצם, הם נהנו שם מחופש יחסי ומסובלנות, תוך ששתי התרבויות - היהודית והערבו-איסלאמית - הִפרו זו את זו. מצב דברים זה זיכה את היהודים יוצאי ארצות-האיסלאם בתרבות עשירה ומגוונת שלא זכתה להכרה ולהערכה הראויות לה. הציונות, כך טוען הסְמוֹלִבְלִיחַת, ייבאה לארץ ישראל את עקרונות הקולוניאליזם האירופי ותקעה טריז בין שתי התרבויות וכך נגרם סבל מיותר לשני הצדדים. המסקנה העולה מהתיזה הגאונית היא שאם ניפָּטר מה"ציונים"' ייפתח צוהר לפיוס בין שתי התרבויות וליישוב הסכסוך הבינדתי, וזה רק עניין של זמן עד שקלריקלים משתי הדתות ייסדו מעגלי "דעווה" שמהם תצא הבשורה לשני העמים – העם היהודי והעם הפלשתיני. יש אנשים – אומנם לא אמיצים כמו הסְמוֹלִבְלִחַת – אך אמיצים דיים כדי לומר כי האיסלאם לא היה כל כך סובלני ואוהב, אלא התייחס ליהדות מלכתחילה בזלזול מופגן, ועם הזמן נקלטו בתוכו "ערכים" אנטישמיים מבית היוצר של אירופה, עד להשתרשותם בתחילת המאה ה-19. מאחר שמן המפורסמות שהעממים המוסלמיים במזרח התיכון הם עמים שֵמיים, נשאלת השאלה כיצד הערבים השֵמיים יכולים להיות אנטישמיים? התשובה היא ששני הניגודים הלכאוריים הללו דרים יחדיו באתוס המוסלמי עד שאנטישמיות הפכה לידידתו הגדולה של מוסלמי בכל אתר ואתר.

נקודות מוצא הופכיות

המזרחן פרופ' ברנארד לואיס פיתח (בין היתר ב-שמים ואנטישמייםהוצאת דביר, 1989 וב-, The Jews of Islam, Princeton N.J 1985) את התיזה המרתקת שלפיה נקודות המוצא ההופכיות של הנצרות מצד אחד ושל האיסלאם כלפי היהודים, מסבירות את ההבדלים הגדולים ביחס כלפי היהודים. נקודת המוצא הנוצרית היא הענשת היהודים על הצלחתם (לגרום לצליבת ישו), ואילו נקודת המוצא המוסלמית היא בוז ליהודים על כשלונם (תבוסתם וגירושם מהחיג'אז, עד היום). היחס הנוצרי כלפי היהודים הוא של חרון, זעם ורצון לנקמה על מעשה הנבלה שעשו היהודים בישו הנוצרי, שתוצאתו אסון על ראש הנוצרים. הבשורות הסינופטיות (מתי, לוקס, מרקוס) מספרות את סיפור מותו של ישו שהחל בדינמיקה שחוללו קייפא כהן גדול והמניפולציה הנכלולית שעשה למושל הרומי פונטיוס פילאטוס, והסתיים עם צליבתו של ישו בגולגולתא אל מול הר המוריה. על כך סבלו היהודים דורות רבים ושלמו בדמם, בכבודם וברכושם. היהודים לא ידעו מנוח מפני זעמם המשתלח של הנוצרים, אלא לאחר, אם בכלל, הקמת מדינת ישראל. המוסלמים, לעומת זאת, לא חשו רצון לנקמה ביהודים, כי לא היה על מה, שהרי היהודים שמרדו במוחמד בעיר אלמדינה הובסו על ידו והושפלו עד עפר – ראשי הגברים היהודיים נערפו, והנשים והילדים נמכרו לעבדות. בעת ההיא התייחסו המוסלמים אל היהודים בגבהות לב כאל עם מובס שדתו נגפה על-ידי דת האמת, עם של טועים המסלפים את ספר הספרים של עצמם, בין היתר בכך שלא הכירו במעמדו של מוחמד כאחרון הנביאים. הסילוף הנכלולי והשקר (הקראן סורה 5: 41) הקנאה (שם, 2: 109) השנאה (שם, 5: 41) והבוגדנות (שם, 5: 13) הם מאפיינים של היהודים מעצם טיבם וטבעם, עד כי אלה הורדו ממעמד בני אנוש למעמד של בני קופים וחזירים (שם, 5: 65) ומכאן, לפי האיסלאמיסטים, ראויים היהודים להגחכה, לבוז, לחרפות ולייסורים בכל אשר יימצאו, לאחר שהעלו חרון אף אלוהים והמרו את פיהם של מוחמד ושל יתר הנביאים. בשל "תכונות" אלו, לא היו היהודים אהודים כלל ועיקר על-ידי עמיתיהם המוסלמיים ונגזר עליהם להתקיים רק אם יתאסלמו, או ימותו, או יחיו בחסות האמיר או הח'ליף תמורת דמי פרוטקשן – מס גולגלת (ג'זיה), כפי שעשו לדוגמה הח'ליפים מהשושלת המורית אלמוואחידון (המאה ה-12). אפילו ההיסטוריון המהולל אבן ח'אלדון (המאה ה-14) לא היסס "לקבוע" כי אופיים הקולקטיבי של היהודים מנוון, מרושע וערמומי. עם זאת, מהאיסלאם הקאנוני נעדרו סממנים אנטישמיים בגרסתם הנוצרית הידועה לשמצה. הוא לא האשים את היהודים בבגידה באל ו/או בהרעלת בארות, בשחיטת ילדים לשם אפיית מצות, ואף לא בהפצת דֶּבֶר (תודה רבה). כל שנדרש מהיהודים היה הכרה בעליבותם אל מול האיסלאם הנעלה והבעת נאמנות מוחלטת לאמיר המקומי ולח'ליף. השינוי הגדול בא בהדרגה, ככל שהעמיק המגע בין האיסלאם לנצרות בתחילת המאה ה-19. השפעות נוצריות החלו לחדור לעולם המוסלמי דרך חצרותיהם של סולטני האימפריה העות'מאנית השוקעת, "האיש החולה של אירופה". או אז ניתן היה לזהות ייבוא זוחל של אנטישמיות נוצרית, בתחילה על-רקע תחרות מסחרית בין הנוצרים ליהודים (שתי הדתות הד'מיות, הנחותות). הטפטוף הפך לזרם במחצית השנייה של המאה ה-19 עם התעוררות תנועת השיבה לציון והפניית מבטם של היהודים לארץ ישראל. בתקופה זו החלו להופיע תרגומים לטורקית ולערבית של חיבורים נוצרים אנטישמיים. הסנונית הראשונה הייתה חיבור מזויף, "נאום הרב" שמו (1869), המספר לכאורה על רב יהודי שהתנצר, שהתוודה על מוראותיה של הדת היהודית (לחשוב רק שבאותה השנה פירסם דארווין את "מוצא המינים"..). פרשת דרייפוס, שחוללה ויכוח חברתי עמוק בצרפת, חשפה שיח אנטישמי חריף וחסר מעצורים שלא דילג על חצר הסולטן כאשר המלוכנים טענו כי את מהפכת ה"טורקים הצעירים" (1908), שהביאה להדחת הסולטן ולכינון משטר קונסטיטוציוני באיסטנבול, חוללה לא אחרת מאשר ממשלת הצללים של יהודים עשירים, שמנים (אהה), כהי עור (ר"ל) בעלי חוטם דמוי אנקול (אהוי). "הפרוטוקולים של זקני ציון", כתב פלסתר שהפיצה (1905) המשטרה החשאית של רוסיה הצארית (על בסיס "נאום הרב" ועלילות נוספות), תורגם עד מהרה לשפות רבות, ביניהן לערבית, לטורקית ופרסית, חדר בסערה לעולם המוסלמי ושימש מצע לאנטישמיות המוסלמית "המודרנית" (כמו גם לאש האנטישמית הרצחנית ביישויות הרשע הבולשביקית והנאצית).

הציונות משבשת את המציאות הנכונה

התנועה הציונית חוללה ישוב פורח ומשגשג, פלא כלכלי של ממש שמשך גלי עלייה (ומהגרי עבודה מוסלמים), וכוננה את מדינת ישראל העוברית שלחמה על חייה ויכלה נגד כל הסיכויים, לשבעת צבאות-ערב ולתנועות הטרור הערביות בתוך הארץ - מצב דברים זה תפס את העולם האיסלאמי "עם המכנסים למטה" והוציאה אותו מדעתו מבחינה רעיונית. וכיצד כך? מבחינת האיסלאם, הדת היהודית היא בר מינן המחשב את דרכו לבית הקברות של הדתות, שפתאום התעורר כעוף חול, וקושש לעצמו מדינה נגד כל הסיכויים. חיוניות זו של "העם המבויש והנרפה" היכתה בתדהמה את המוסלמים. הזלזול פינה את מקומו לרגשי כעס שהפכו עד מהרה לחמת זעם כלפי היהדות, נוכח חולשתה הרופסת של "דת האמת". כלומר, מוסלמי המאמין כי הקוראן הוא דבר אלוהים חיים, גם יודע כי הקוראן לא זויף, בעוד שהיהודים זייפו את כתבי הקודש שלהם, מוצא לפתע את עצמו נשלט על-ידי היהודי הנבזה המושל בו ומורה לו כיצד ינהג ומה עליו לעשות. נוכח מציאות הזוייה כזו, מבחינתו, הוא שואל את עצמו, כיצד מתיישבים דברי אללה על נבזותם של היהודים עם המציאות. משכך, המוסלמי יכול להסיק אחת משתיים: מדובר בסימני אחרית הימים ועליו לחזור בתשובה, או שמא האיסלאם הוא כה חלש ונרפה, עד כי אללה העניש את המוסלמים והשליט עליהם את העם הנקלה שנדון להשפלה ומסכנות עד יום הדין. קשה מאוד למוסלמי להשלים עם המציאות שהיא בעיניו מעוותת, והוא מביע את רצונו להשיב לקדמותו את מצב הדברים הטבעי, קרי, להשיב את היהודי למקומו הנכון בתחתית הסולם החברתי – כצאצא של הקופים והחזירים. לצורך זה עושה הממסד הדתי דמוניזציה אנטישמית של היהודים ושל המסגרת הלאומית שהקימו בארץ ישראל, ולצורך זה הוא גייס את האנטישמיות הנוצרית הקלאסית שהטיפה לדה-הומניזציה של היהדות והתרת דמם של היהודים באשר הם שם. הכלי שיהפוך את הקערה על פיה מבחינת הממסד מוסלמי, הוא הקמת צבא מוסלמי שיממש את יעודו, כפי שעשה צבא מוחמד לשבט היהודי "בני נד'יר" באזור ח'ייבר (צפונה ל-אלמדינה), שיהרוג, יגרש וישפיל. לא בכדי אנו שומעים ממש עכשיו את הערבים של יפו, חיפה, סח'נין ועראבה, מייחלים לשחזור תבוסתם של היהודים וזועקים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (ח'ייבר ח'ייבר הו היהודים, צבא מוחמד עוד יחזור). הסופר נאיפול (V.S. Naipaul) מתאר בספרו – ""Among the Believers: An Islamic Journey (1981) – פגישה עם שלושה אינטלקטואלים מוסלמיים במלאזיה – חאג', רופא ועיתונאי (בעזרת המתורגמן, חאירול שמו) – שבה התקיים דיון מעמיק על אבולוציה ויהדות, ובמהלכו הביעו השלושה הערצה לתרומתו של העם היהודי לתרבות העולם, בייחוד תורת האבולוציה: החאג' אמר בחיוך: "מרבית יצרני הטבק הם יהודים, וכדי להרוס את היהודים צריך להפסיק לעשן. יש ספר טוב על היהודים ...", "שכתב הנרי פורד" אמר הרופא, "איש המכוניות", הוסיף חאירול . "אפשר להשיג את הספר הזה כאן?" שאלתי. "בחנות הספרים של פרקין" אמר חאירול, "אתה יכול להשיג אותו שם". החאג' אמר: "היהודים הם אויבים של האלוהים. שמעת על תורת האבולוציה?", "שמעתי משהו", אמרתי. החאג' היפנה את חיוכו אלי: "אתה יודע איך היא התחילה, תורת האבולוציה?" אמרתי "אתה יודע המון דברים". "מעט מאד", אמר החאג', "אני יודע רק חלק קטן ממה שכתוב בקוראן". חאירול אמר: "אם אתה יודע את הקוראן, אז אתה יודע הכל: כלכלה, פוליטיקה, חוקי משפחה, העקרונות שלהם בקוראן". פניתי לחאג', היושב מחייך ונינוח בכורסתו: "הזכרת משהו על אבולוציה. אמרת שהייתה לזה סיבה". "אתה יודע את ההיסטוריה של היהודים?" הוא שאל. "מעט מאד", עניתי. "הם גזע של גאונים" אמר החאג', "ידעת את זה? זה כתוב בספרי הקודש... הגזעים האחרים קינאו ביהודים בגלל שהם גאונים. הם תרמו הרבה למושגים של העולם. קארל מארקס, "אנגלס" הוסיף חאירול, "טולסטוי" נידב העתונאי שישב ליד השולחן ורשם את השיחה. "כולם יהודים", סיכם הרופא. הרגשתי שהתרחקנו קצת מהנושא של האבולוציה, ושאלתי: "אפשר להציע לכם תה?" החאג', כשהוא מנקה את נחיריו באצבע ואז מנגב את האצבע בקטיפת הכורסה, אמר: "בוא נסיים את הסיפור על היהודים. היה שבט יהודי בערב, לפני משה, ובשבט היה נביא. אלוהים נגלה לנביא והוא צווה את השבט להתפלל ביום שבת. אבל היהודים התעלמו מהנביא כי בשבת יש הרבה דגים בים, והיהודים העדיפו ללכת לדוג מאשר להתפלל". "אינני מכיר את הסיפור הזה", אמרתי. החאג' אמר: "זה כתוב בקוראן. הנביא כעס מאד, וזעם אלוהים ...". חאירול התקשה לתרגם והיה צריך להתייעץ בשפתו עם החאג'. אחרי שהסכימו ביניהם, החאג' המשיך: "אלוהים זעם על היהודים והוא הפך אותם לקופים"..."הסיפור הזה מוזכר בתורה, בקוראן, ובברית החדשה"..."הסיפור של היהודים לא נגמר: אחרי שהם נהפכו לקופים, שהונמכה מעלתם המוסרית והם נחשבו בזויים בעיני כל העולם" אמר הרופא. החאג' המשיך: "היהודים החליטו להרוס את העולם – שכל האנושות תרד יחד איתם", "זה העיקרון שלהם" אמר הרופא. "אם הם מלוכלכים, אז הם מלכלכים את כולם". החאג', כשעיניו מבריקות, אמר: "הופתעת כשאמרתי לך שהיהודים הם אויבים של האלוהים. אתה שאלת אותי שאלות, עכשיו אני אשאל אותך שאלה: אתה מאמין שהאבא של הסבא שלך היה קוף? – "לא" עניתי. החאג' חייך ואמר: "...זה רק מוכיח את הנבזות של היהודים". (תודה לעדי בן-ישראל).

מדגרת אנטישמיות

בשנים האחרונות, עם התגברות הטרור העזתי ומאבקה של מדינת ישראל למיגורו, ניפצו הזעם והתסכול המוסלמיים את מעט המחסומים והעכבות שהיו, וחזרנו אל הקוראן הישן והטוב בדמות ביטויים ומעשים אנטישמיים חסרי מעצורים בעולם המוסלמי, בבירות אירופה ובתוך מדינת ישראל. בסדרת הטלוויזיה "ח'יבר" שהוקרנה בעולם המוסלמי ברמדאן 2013 וזכתה לעשרות מיליוני צופים, הוצגו היהודים כקבוצה בעלת מאפיינים משותפים שעיקרם נכלוליות מזימתית, תאוות בצע וקמצנות קיצונית. "יוצר" הסדרה הודה כי היהדות מוצגת בסידרה כ"..מבוססת על תרמית והונאה..." והסביר כי "לכן שאפתי לגלות את תכונותיהם, רעיונותיהם, שיטותיהם וערמומיותם, ואת מידת העוינות המושרשת בינם לבין הערבים מאז ימי מוסא עליו השלום..". גם עלילות הדם התעוררו לחיים במאמרים פובליציסטיים באמצעי תקשורת רבי תפוצה. כך למשל, עלילה בדבר שימוש בדמם ובשרם של ילדים הפיץ ירחון מצרי, "אלכבאר", ובמאמר שכותרתו "היהודים מוצצי דם בחג הפסח" נכתב כך: "...הם ערבבו את אפיית המצות עם העלאת הקורבן...בערבבם את בצק המצות עם דמו של אחד מקרבנותיהם בייחוד בחג הפסח, בחג פורים ובטקסי ברית המילה". ה"סְמוֹלִבְליִחַת" שוב טעה (כרגיל). האיסלאם כאמור התייחס ליהודים בזלזול וגבהות לב וראה בהם אנשים נחותים ונקלים. סממנים אנטישמיים נוסח אירופה נקלטו בו בעיקר בתחילת המאה ה-19, "צברו תאוצה" וביסוס אידיאולוגי-תיאולוגי עד לקבלת צביון עצמאי במחצית הראשונה של המאה ה-20 וקיבלו תנופה נוספת עם התגבשות התודעה האש"פית מבית היוצר של הראיס. מאז ועד ימינו אלה עושה האנטישמיות חיל בשדרות החברה המוסלמית. הרשות הפלשתינית שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו הפכה לבית יוצר של אנטישמיות ערבית-מוסלמית, שאינה בוחלת גם בשילובם של מוטיבים אירופיים נוצריים ל"תורת השנאה". בית מדרש האנטישמיות הזה הוא בית הגידול לדורות של צעירים וצעירות מוסלמיים רוויי שנאה תהומית ורצחנית ליהודים ולישראל, שאינם מותירים אפילו שמץ של תקווה להגשמת אותה הזייה המתדלקת את האנטי-ציונות של חלקים בשמאל הישראלי, בדבר חיים יחד רוויי אושר ונחת תחת כנפי התרבות המוסלמית ה"מכילה", המקבלת והמַפְרה.