היועץ המשפטי ל
ממשלה, עו"ד
יהודה וינשטיין, הודיע לכלי התקשורת - בסוף השבוע שעבר - תוצאות בדיקתו בפרשת המימון הכפול, שהוענק, לכאורה, לטיסותיו של ביבי נתניהו, שזכתה לשם:
"פרשת ביבי טורס" ובפרשת איש העסקים, דדי גראוכר, שהעביר - לפי הנטען - כספים לנהגו של נתניהו, למימון טיסות אלה. הודעת על סיום הבדיקה, בעניינים אלה, כעולה מהחלטתו זו של וינשטין, מהווה אימוץ המלצת ראש אגף חקירות ומודיעין, במשטרה ושל פרקליט המדינה, שתמכו בסגירת תיק פלילי זה שנפתח נגד נתניהו.
החלטתו של וינשטיין על סיום הבדיקה בפרשת ביבי טורס, מסתמכת על קביעות ראש אגף חקירות ומודיעין ולפיהן:
"בסופו של דבר, בבחינת מכלול החומר שנאסף, המליץ בפני ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה לסיים את הליך הבדיקה משלא נמצאה תשתית ראייתית לפתיחה בחקירה פלילית. פרקליטת מחוז ירושלים ופרקליט המדינה הצטרפו למסקנת המשטרה והוסיפו כי להערכתם, אין סיכוי של ממש, שהמשך בדיקה, ואף חקירה פלילית, יובילו לממצאים ברמה הנדרשת להעמדה לדין, בין היתר בשל חלוף הזמן הרב מאז התרחשות האירועים".
החלטתו זו של היועץ המשפטי לממשלה, גררה בעקבותיה, גל ביקורת רב. אחד מראשי המבקרים החלטה זו, פרקליט המדינה לשעבר, עו"ד
משה לדור, טען -
ובמידה מרובה של צדק - כי בדיקת היועץ המשפטי לממשלה, לא הגיעה לשלילת החשדות, המייחסת ביצוע מעשים פליליים לביבי נתניהו. הוא הגיע למסקנה, כי לא ניתן יהיה לאסוף די ראיות מפלילות נגד נתניהו. עוד טען הוא, כי החלטת סגירת תיק ביביטורס, נשענת על ביקורת מועטה -
שנעשתה מאוחר מדי - שלא הגיעה לשלילת החשדות, אלא למסקנה כיי לא ניתן יהיה לאסוף ראיות מפלילות נגד נתניהו.
ביקורתו של עו"ד משה לדור החלטת הסגירה אינה קלוטה מחלל האוויר ויש לה סימוכין ותימוכין, בהנחיות פרקליט המדינה, בדבר סגירת תיקים בעילת
"חוסר ראיות", כמו-גם בעילת "העדר אשמה". הנחיות פרקליט המדינה מבוססות על הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע, כי אם:
"ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור...".
הנחיות פרקליט המדינה, באשר לסגירת תיק פלילי, אם אין בתיק
"ראיות מספיקות להעמדה לדין" - שזו הינה העילה שעל-פיה החליט היועץ המשפטי לסגור תיק החקירה נגד נתניהו, בפרשת ביבי טורס - קובעות, כי טרם הסגירה, מוטל על הפרקליט המטפל בתיק לשקול מספר שיקולים. השיקול הראשון שעל התובע לשקול הוא, אם יש בתיק
"ראיות לכאורה", כלומר אם קיימות
ראיות קבילות, שניתן לבסס על פיהן - לכאורה - כלל יסודות העבירה המיוחסת לחשוד. בנוסף, על התובע לשקול, במידת האפשר, שאלת
משקלן הלכאורי של הראיות שנאספו בתיק שבפניו ומידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות אלה. למעשה ובפועל, על תובע לבחון ולשקול - קודם ניסוח כתב-איום והגשתו לבית משפט נגד נאשם בפוטנציה - אם קיים יסוד סביר להרשעת נאשם, בעקבות הגשת כתב-האישום נגדו. גם אם קיימות בפני התובע, בתיק,
"ראיות לכאורה" - מבחינה פורמלית - הרי מתירות הנחיות פרקליט המדינה לתובע, שלא להגיש כתב-אישום נגד חשוד, אם לדעתו בית המשפט, לא יאמין לראיות אלה, כולן וגם/או חלקן.
למעשה ובפועל, על התובע הבודק והבוחן, אם להגיש כתב-אישום נגד נאשם פוטנציאלי לבדוק, האם כתב האישום מבסס סיכוי סביר להרשעה. יש לבחון שאלה זו - כעולה מהנחיותיו של פרקליט המדינה, בקשר לסגירת תיק בעילה של "חוסר ראיות" - על-רקע בחינת כלל הראיות לכאורה, המצויות ונכללות בתיק המונח נגד עיני התובע.
במקביל, יש לתת הדעת לגרסת הנאשם והראיות התומכות בגרסה זו - אם בכלל - כולל הסיכוי שגרסה זו תאומץ ותתקבל על-ידי בית המשפט, כפי שנראים הדברים - בשלב זה - בעיניו של התובע. ההנחיות קובעות עוד, כי העיגון הראייתי להכרעה, אם להגיש כתב-אישום, אם לאו, הינו
מבחן הראיה המנהלית. לפי מבחן זה, כדי לעגן עילת סגירת תיק פלילי ב
"חוסר בראיות מספיקות", הרי הראיות בתיק צריכות להיות כאלה, שאדם סביר היה סומך עליהן, כדי לקבוע שהחשד עדיין קיים ועומד. אם אין בתיק ראיות שכאלה, הרי עילת סגירת התיק הפלילי תהיה
"העדר אשמה".
לפי המבחנים שצוטטו לעיל, מתוך הנחיות פרקליט המדינה, נראית החלטת היועץ המשפטי לממשלה, תמוהה, אם לא - בכל הכבוד הראוי - בלתי נכונה, בעליל. בנוסף קשה להשתחרר מהרושם שהיועץ המשפטי לממשלה "גרר רגלים", בכל הקשור למתן עדיפות לחקירה, בפרשת ביבי טורס ולמתן החלטה בה, בזמן אמת - בשים לב לכך, שמדובר בשתי טיסות של נתניהו, שהתקיימו באוגוסט וספטמבר 2006, ללונדון ולניו-יורק.
בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, אינו נרתע עוד - כבעבר - מלבדוק החלטות היועץ המשפטי, לגופן ולפסלן, במקרים שנתקבלו בניגוד לחוק. מאז שהגשת העתירות נגד היועץ המשפטי לממשלה,
יוסף חריש ז"ל, בעניין החלטתו שלא לחקור הבנקאים, בפרשת ויסות מניות הבנקים והחלטתו שלא להעמיד העיתונאי, נח קליגר, על הפרת עבירת ה"סוביודיציה", בעניין פרסומיו התכפים, במשפט דמאניוק נגד עו"ד יורם שפטל, נפרץ קיר הבטון, שחצץ בין היועץ המשפטי לממשלה, לבין בג"ץ, בעניין אי-קבלת עתירות נגד סבירות החלטות היועץ המשפטי לממשלה ובחינותן.
בג"ץ מבקר - כדבר שבשגרה - סבירות החלטות היועץ המשפטי לממשלה ועמידתן במבחני החוק הפלילי, המנהלי ועוד. עם זאת, מקפיד הוא שלא לשים שיקול דעתו, במקום שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה. גם אם דעת בג"ץ שונה מדעת היועץ המשפטי לממשלה, באשר לקבלת החלטה על ידו, אין הדבר מהווה עילה לפסילת החלטתו. רק החלטת היועץ שנתקבלו מתוך שיקולים זרים, חוסר סבירות ושאר נימוקים המאיינים אותה, יביאו לפסילת החלטה שכזו של היועץ המשפטי לממשלה. לא מן הנמנע שעמותות דוגמת האגודה לזכויות האזרח, אומ"ץ ועמותות אחרות נוספות תעתורנה לבג"ץ ותבקשנה לפסול ולבטל החלטת סגירת התיק הפלילי נגד ביבי נתניהו, בפרשת ביביטורס.
