חוק הספאם הידוע (תיקון 40 לחוק התקשרות מ-2008) בא לאוויר העולם כדי להגן על כולנו מפני מבול של פרסומות במייל. חוק זה קובע, כי משלוח של דבר פרסום - במייל, בסלולר או בכל דרך אחרת - ללא קבלת אישור מראש של הנמען לקבל דואר כזה, עלול לגרור אחריו פיצוי של עד 1,000 שקל לכל דבר דואר שנשלח.
אין ספק, כי בבסיסו התיקון לחוק היה נכון והוא עצר את שטף המיילים שכל אחד מאיתנו קיבל ישירות לתיבת המייל שלו, בלי כל אבחנה והבדל של גילאים, קהל מטרה וכדומה. ואולם, בפועל החוק יצר עיוותים מסחריים קשים במשביתים פעילויות עסקיות של חברות רבות, פוגעים בפרנסתם של עסקים, בעיקר קטנים, ומעודדים ניהול הליכי משפט יקרים ומיותרים. הגיעה העת לבחינה מחדש של החוק והשלכותיו.
מאז שנחקק התיקון לחוק, אנו עדים לפריחתו של ענף משפטי-עסקי חדש: הגשת תביעות בגין הפרת חוק הספאם. התופעה מחמירה כאשר מדובר בתובעים שלא פונים, לאחר קבלת מייל אחד או שנים, אל השולח בבקשה שיסיר אותם מרשימת הדיוור שלו, אלא אוגרים ואוספים מיילים רבים, וכשאלה מגעים למספר ראוי ומכובד של כמה עשרות - הם מגשים תביעה על עשרות אלפי שקלים נגד חברה, שלא ידעה אפילו שדבר הדואר ששלחה מפריע לאותו תובע. בלא מעט מקרים, אנו עדים לתובעים סדרתיים, שמגישים תביעות כאלה נגד גופים שונים ובכל אחת מהן מנסים לשלשל לכיסיהם סכומי כסף נכבדים. אכן, ענף פרנסה חדש וטוב, בחסות החוק ובתי המשפט.
משמעות חמורה בעליון
כיון שהתביעות הללו מוגשות בדרך כלל לבתי המשפט לתביעות קטנות, לא מוגשים על פסקי הדין ערעורים ופסקי הדין לא נבחנים בערכאה גבוהה יותר, וממילא כמעט ואין חידושים או תקדימים מחייבים בעניין וכמעט ואין הנחיות שיפוטיות ובחינה מעמיקה של פסקי הדין הללו.
הדבר קיבל לאחרונה משמעות חמורה יותר בפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון, בו נקבע, כי ראוי לחייב בעל עסק במלוא הסכום הקבוע בחוק - 1,000 שקל לכל מייל כזה - ולא להסתפק בסכום נמוך יותר, כפי שהיה מקובל עד כה ברוב בתי המשפט. בית המשפט גם קובע, כי חובת ההסרה מוטלת על השולח ולא ניתן לטעון, כי הנמען יכול לצמצם את נזקו בהסרה עצמית שלו מרשימת התפוצה של השולח על-ידי הקלקה על תיבת "הסר אותי" הקיימת ברוב המיילים הנשלחים ברשימות תפוצה.
אין צורך להכביר מילים על העומס המיותר שמוטל על בתי המשפט בשל הצורך לדון בתביעות כאלה ועל העובדה שהחוק, במתכונתו הנוכחית ובפרשנות שניתנה לו על-ידי בית המשפט העליון, מעודד כל אזרח להגיש תביעות כאלה בכל יום. אין ספק שלא זו הייתה כוונת המחוקק ולא ראוי להשאיר מצב זה על-כנו.
זאת ועוד: החוק אומנם קובע, כי האיסור חל על משלוח "דבר פרסומת", אולם לא מגדיר בצורה ברורה מהו אותו דבר פרסומת אסור ומה לא נכלל בהגדרה זו. בתי המשפט הלכו גם כאן צעד אחד רחוק מדי, וכמעט כל מייל שנשלח מגוף מסחרי כלשהו נחשב לדבר פרסומת, בלי בדיקה של התוכן הנכלל בו. לעיתים גם משלוח מידע אינפורמטיבי כשירות לציבור, ללא שיווק או ניסיון לגרום לאזרח להוציא כסף כתוצאה מקריאת המייל, נחשב לדבר פרסומת אסור. גישה זו פוגעת בחופש הביטוי, ושוללת מהאזרח את האפשרות לקבל מידע שיכול לעזור לו, ושלא בהכרח מהווה פרסום פוגע.
לעצור ולבחון
יתרה מזו: הוראות החוק יוצרות עיוות במציאות העסקית ומונעות מעסקים קטנים את האפשרות להתפתח ולנצל את יתרונות מהפכת האינטרנט. מהפכה זו יצרה את האפשרות לזמינות ולנגישות של כל אחד אל כל אחד, בעלות מינימלית וללא הצורך להשקיע הון רב בפרסום וביחסי ציבור.
מובן, שאין הכוונה לפרוץ כל גדר או סכר, ואת זה עושה התיקון לחוק. אולם מניעת אפשרות משלוח המיילים מעסקים קטנים שאינם יכולים לממן פרסום בתקשורת, חוסמת בפניהם לחלוטין את הדרך להתקדם ולפרוץ החוצה אל הקהל הרחב, ולהביא הרבה מאוד דברים טובים לידיעת הציבור.
בכל חוק יש לעצור אחרי מספר שנים, לבחון כיצד הוא משפיע על הציבור, על יחסי המדיה והתקשורת, על האזרח ועל בעלי העסקים השונים ולייצר מדדים של "בלמים ואיזונים" שיאפשרו את קיומו של החוק ביחד עם הממשקים השונים הנוגעים אליו - בעלי עסקים, מערכת המשפט, האזרח הפשוט ושאר הגורמים הנוגעים בדבר.
יש ליצור תיקון ואיזון של החוק, בטרם הוא ימיט אסון כלכלי על רבבות של בעלי עסקים, יכביד על מערכת המשפט הכורעת ממילא תחת נטל התיקים ולא יעודד ניהול הליכים משפטיים מיותרים ומופרזים, אשר מסכלים את מטרות החוק ואת הרציונל האמיתי שעומד מאחוריו.
