שני גלגולים עבר המושג 'ציונות', בימי חלדה הקצרצרים של המדינה. בתחילה הייתה כמובן הציונות זו שהקימה את המדינה. קלטה עליה ענקית, ארגנה נכון את צבאה, והשתיתה את משקה הרופס על פעילות פיתוח אדירה. באותו זמן ממש גרמו פרשנויות שונות של המושג הזה ליצירת עולם שבו הייתה שליטה לנושאים מרכזיים כמו מלחמות הקיום מול האויב הערבי. עולם של סיוטים ביטחוניים, פחדים דמויי שואה. בשל ויכוחים פוליטיים נחצו קיבוצים על משפחותיהם. מאבקים חברתיים נוסח ימי סטאלין וברית המועצות שלטו בכיפה.
בתום התקופה הזאת דימו רבים כי עידן חדש הגיע. החברה הישראלית ירדה סופסוף מהבריקאדות. המושג 'ציונות' הפך להיות גורם לעווית של צחוק. התפיסה הכוללת שכבשה את הציבור, הייתה כי הוא שייך כבר לעולם אחר. עולם העבר. הישראליות, כך חזו המבקרים, עוברת לעידן של גישה מעשית. בלתי אידיאולוגית בעליל. את החינוך נטו יספק משרד החינוך. אין צורך בתנועות נוער, בוודאי לא כשהן מתוקצבות ע"י ה
ממשלה. יש צורך בחיפוש פתרונות מעשיים לכל דבר. הלאה האידיאולוגיה.
גופים ארגוניים שהיו מושרשים עמוק מאוד בהוויה הישראלית כמו ההסתדרות הכללית עברו שינויים מרחיקי לכת. אנשים שהניפו את דגל הפרגמאטיות, האי - אידיאולוגיה, כמו
חיים רמון, ניתקו אותה, מחבל הטבור שלה - קופת חולים הכללית (ינואר 1994). נחקק חוק ביטוח בריאות לכל. ההסתדרות הפכה באחת לאיגוד מקצועי נטו. במקביל בוצעה הפרטה מרחיקת לכת בקיבוצים. בעשרות מהם הפכו חבריהם, מקימי היישוב ובוניו, הגימלאים, לנטל על קהילתם/חברתם. אלה מהם שלא יכלו לעמוד במעמסה הכספית הגוברת, עברו תהליך הפרטה כואב, המצוי עדיין בעיצומו. תהליך זה בישר שינויים מופלגים גם במפה הפוליטית. ובכלל זה את תחילת התדרדרותה של מפלגת העבודה. מפ"ם נמחקה. אחדות העבודה נמחקה. העלמותן, והצטרפות הפירורים שנשארו מהן למפלגת שמאל מדיני אנטי חברתי מובהקת כמרץ, הייתה סממן נוסף של התהליך הדה-אידיאולוגיזציה. נעלמו כל נושאי הדגל ונשללו כל התקציבים. באין כסף ותקציבים אין גם פעילות רעיונית. מי שהיו נושאי הדגל הבינו כבר אז כי ציונות היא עולם הולך ונעלם.
אלא שהתחליף התברר מהר מאוד כגרוע יותר. הציבור בישראל מרותק היום לתופעות של שנאה. מרותק אך הן מאוסות בעיניו: שנאה לכל מה שמריח ישראליות. שנאה לציונות. שנאה לצה"ל, שנאה לממשלה וכמובן שנאה לביבי בתפקידו כראש הממשלה (ולכל מי שיבוא במקומו - יש להניח). ברמות הנמוכות יותר, שנאה לארגונים הנושאים את שם הציונות, ויש - אבוי קמצוץ של אידיאולוגיה במעשיהם. ההסתדרות הציונית, הקק"ל, קרן היסוד. אווירה זו נתמכת מרצון או שלא מרצון על-ידי התקשורת האלקטרונית והכתובה. המולך הוא הרייטינג. מולך זה שורף באש ומכלה את כל האידיאולוגיות.
דווקא המוסדות הפוליטייים המסונפים לשמאל הצליחו להתעשת. להתגבר, אם גם בדרך נפתלת ועל גבול החוק, על המחסור בכספים. דווקא השמאל הצליח להכניס את האקדמיה, התרבות ובמיוחד התקשורת בישראל, לדפוסים של "קולקטיביות רעיונית", זו הידועה לשמצה עוד מתקופת השומר הצעיר. אבל בגלגולה החדש לחלוטין. והנה הפלא ופלא, דפוס חשיבה זה, שהינו גם יבוא בינלאומי וגם תוצרת הארץ, הפך, דווקא בשנים האחרונות, למיינסטרים של התרבות העכשווית, ואף כבש את ביהמ"ש העליון. נפלאות הן דרכי ה"פוליטיקלי קורקט" במדינת ישראל ומוזר לציין כי בחשבון העובר ושב של התרבות הישראלית, צלחה ההשתלטות הזו.
בחבורת המקטרגים שרובם ככולם באים מהשמאל הפוליטי אנו מוצאים שחקנים כיצחק נוי ("אני אחביא ערבים אצלי בבוידעם", "נתניהו מסתובב בעולם עם בריסטולים כמו יו"ר ועדת קישוט ולא מבין כמה שהוא נלעג"), אנשי רוח, סופרים ומשוררים כנתן זך ("בני עדות המזרח באים מהמערות"), אנשי תקשורת (
יוסי שריד,
גדעון לוי "הרעים לטייס"). בעוד הימין נחבא אל הכלים, השמאל הוא זה המעז. הקרב ניטש בעיקר במתחם האשכנזי. לשמאל הפוליטי קרע בלתי ניתן לאיחוי עם הציבור הספרדי, כפי שקרה בדרום תל אביב. עכשיו, כשהוא משוחרר מדאגה לנושאי מימון וכספים, הבאים בחלקם הגדול מבחוץ, הפרהסיה האשכנזית היא במתו העיקרית.
לא בכדי אנו עדים בשנים האחרונות למבול של עצומות, גילויי דעת, פשקווילים, שרובם ככולם יזום על-ידי גופים ועמותות המצויות בצד שמאל של המפה הפוליטית, גופים הממומנים ביד רחבה על-ידי גורמים וממשלות בחו"ל. השמאל שאמור היה לשאת את דגל הדמוקרטיה, הוא הנושא היום את שמה לשווא.
והנה האחיזה הזו של השמאל ביסודותיה של הפוליטיקה הישראלית, דווקא היא הייתה בבחינת הזרמת דם חדש לעורקיו העייפים של הימין. תופעה זו מורגשת במיוחד במדיות החברתיות. כאן הימין הוא השולט בכיפה. כאן ניתן כר נרחב לתמיכה בצה"ל, לדחיית המניפולציות של אבו מאזן ובהתייצבות ברורה לצד תושבי דרום תל אביב במאבקם במהגרי העבודה.
השינוי מתקרב לאט אבל בטוח. שנים לאחר שנוצר השינוי במפה הפוליטית. הוא גורר עתה אחריו את השינוי במיין סטרים, גם במרחב האשכנזי. כאשר לימין רוב קבוע ומוחלט בכנסת ובמוסדות ציבוריים אחרים, דרכו סלולה. אומנם יש עיכובים, הבג"ץ למשל. אבל דפוסי החשיבה של החברה הישראלית בתהליכי שינוי. היא נעה אט אט ימינה. להבשלת התהליך ידרשו עוד שנים, אולם היא תגיע מהר מכפי שחושבים.
