לאורך השנים התרגלנו לשמוע את קולו הנעים של השדר הפופולרי אלכס אנסקי בשורה של תוכניות בגלי מצה"ל, שהבולטת ביניהן הייתה סקירת העיתונות בשבע דקות אחרי 7 בבוקר (707). לעיתים היה נדמה שכישרונותיו המוכחים של אנסקי כשחקו תיאטרון גולשים לשידורים הרדיופוניים, וזה נאמר לזכותו. לשבחו של אנסקי אפשר לציין שהוא שמר על אי-תלות פוליטית מוחלטת וקשה למאזינים היה קשה לנחש את העדפותיו האישיות. על-רקע כל הנאמר לעיל הייתי סקרן לצפות בהצגת היחיד של אנסקי "נפילה בשידור חי" שחוברה על-ידי הסופר אריה קרשק בעיתוי מתאים עם פרישתו של אנסקי לגמלאות. פרי חוכמת חיים המחזה המעולה, העמוס בחומרים קשים פרי חוכמת חיים ורצוף בטקסטים אקטואליים פרובוקטיביים, משקף את הסתלקותו מאחורי המיקרופון של השדרן הוותיק והמזדקן עברי גולן, שנפשו המעורטלת והמיוסרת זועקת לעבר המאזינים שהופכים לצופים. במשך למעלה משעה עושה אלכס אנסקי הווירטואוזי לא רק חשבון-נפש אישי של שדר שנפל מאיגרא רמא, אלא של אומה שלמה המשלה את עצמה שהיא חיה במציאות שונה. המציאות האמיתית כואבת וצורמת: אנחנו חיים בארץ שאכלה את יושביה ועכשיו יושביה אוכלים את השאריות שלה, מנהיגיה נעדרים דוגמה-אישית ורבים מהם מושחתים, הפערים מזעזעים, הקיפוח משווע, הגזענות זועקת לשמיים והדור הצעיר איבד את האמונה ואת התקווה. דיאלוג לכל אחד אנסקי נוגע גם בנימה של לגלול במחאה החברתית שאיחדה לפרק זמן קצר מאות אלפים שזעקו "צדק חברתי!" והסתיימה בקול ענות חלושה של גביע קוטג' שהוזל בכמה שקלים ובינתיים התייקר מחדש. "הצדק מחפש עכשיו צדק", אמר השדר העייף והמתוסכל. פרק מאלף בפני עצמו הם הדיאלוגים שנוגעים לכל אחד מאתנו. אחד הבולטים בהם נוגע לזוגיות ולאהבה. ברקע רומן ישן שניהל השדרן שהפך לאזרח ותיק, עם שדרנית צעירה בתחנת הרדיו, שחיפשה אצלו אולי דמות אב. המחזאי קרשק קוצב בפיו של אנסקי טקסטים מבריקים על תקופת הלבלוב המקסימלית של האהבה העזה שמסתכמת בכמה שנים בלבד. יורשיה של הזוגיות נעדרת האהבה הם השגרה, השעמום והבדידות הקשה. הצגה לציבור החושב בפרק האישי הכואב של השדרן המפוטר שמוצא על שולחנו את מכתב הגט מהעבודה, מספר אנסקי בן ה-67 על פרקים מחייו של עברי גולן. לעיתים נדמה שאנסקי מספר פה ושם גם על עצמו, למרות שהוא לא יודה בכך, אבל גם לא יכחיש. על הבמה יש תפאורה צנועה - שולחן, מיקרופון, זוג אוזניות שאנסקי לא מסיר אותן ואגרטל עם חמניות צהובות, אות לפרידה לצמיתות. הבימוי של אלכס כגן, שכתב גם את קטעי המוזיקה, סביר בהחלט ומונע מהצופה לאבד את הרצף המילולי. הצגה מומלצת למאזיני רדיו ולציבור חושב שניתנת לו הזדמנות להתרפק על נוסטלגיה תקשורתית שזמנה חלף.