ברור לחלוטין שבבחירות הקרובות יצוצו לא מעט "מפלגות מחאה" חברתיות, כאלה ואחרות. השאלה היא כמה תנועות ומפלגות ינסו לחדור לואקום ולגרוף קולות של מאות האלפים המאוכזבים וקשי היום, והשאלה המכרעת היא מתי, או ליתר דיוק, למה לא עכשיו?
היועצים, האסטרטגים, ויועצי התקשורת המתוחכמים יותר או פחות, שנישכרו לצורך ליווי אותם מיפלגות, כבר מזמן, מנסים "למשוך זמן" ולטשטש את מועד יציאת התנועות והמפלגות החברתיות לאויר העולם, וגוררות את מנהיגיהם לטעות אסטרטגית חמורה.
הבולט מכולם (נכון לעכשיו) הוא כמובן השר החברתי לשעבר הפופולרי (בזמנו),
משה כחלון. כחלון שמזוהה יותר מכל עם "מהפיכת הוזלת הסלולר" שיזם, פרש מהחיים הפוליטים ב-2012, אך הודיע השנה, ממש לא במפתיע, שהוא פורש מהליכוד ויקים מפלגה שתתמודד בבחירות הבאות.
אם לכחלון יש עדיין קרדיט חיובי, זיכרון ואהדה בציבור, (למרות פיספוס הטיימינג, ביציאה רשמית לפעילות גלוייה ופתוחה לציבור, וגיוס רבבות תומכים ומתנדבים, וכניסה לתודעה), אותן "תנועות מחאה עתידיות" וראשיהם היושבים על הגדר, טועים לחשוב שמיד עם ההודעה הרשמית על הבחירות הקרובות, הם יצאו בהכרזה רשמית על הקמת מפלגה והתמודדות בבחירות, והציבור ימחא להם כפיים, טועים ובגדול.
כל יום שעובר בישראל במציאות הקשה מנשוא החברתית כלכלית, מנת חלקם של מאות אלפי משפחות בישראל, מבלי שתנועת מחאה אמיתית קמה ומבשרת על בשורה, ואולי תקווה חדשה לאותם ישראלים שקורסים, עם מעשים בשטח לא רק הצהרות, או פיספוס אסטרטגי וטקטי, של כניסה לואקום שקיים כיום במדינה, בכל התחום החברתי כלכלי, ויצירת תקווה ואלטרנטיבה לציבור הממורמר בצדק במדינה.
אין כמעט תקדים גם בעולם, לתנועה ומיפלגה שפורצת בסערה לתודעה הציבורית והתקשורתית, רק עם ההודעה על בחירות, וגורפת את כל הקופה והאמון של הבוחרים, זה פשוט לא עובד ככה. ואם היו מקרים בודדים של "מטאורים" שכאלה שהבליחו לקראת הבחירות, הם נעלמו בד"כ בבושת פנים, מיד אחרי הבחירות, או מקסימום התפרקו ונעלמו מהתודעה זמן קצר לאחר מכן, והתנדפו לחלוטין בבחירות הבאות, מבלי שהשאירו חותם כלשהו בדרך כלל.
אין קיצורי דרך במהפכות, במחאה חברתית אמיתית, ובחתירה לשינויים חברתיים אמיתיים ולא רק כסיסמה. ללא עבודת שטח בכל רחבי המדינה, בקרב הציבור, ללא קשר מיידי לתאריך הבחירות, ללא "מבט בעיניים" לאנשים ברחוב, במאות ואלפי מיפגשים בהם משמיעים ומאפשרים בעיקר לשמוע את זעקת הציבור המיוסר, חסר האמון במיוחד במערכת הפוליטית, אין כמעט סיכוי כיום למי שמעוניין להתמודד בבחירות במסגרת תנועה חברתית אמיתית, או מפלגה חדשה, לרכוש את אמון אותו ציבור המהווה קהל יעד טבעי לאותו מנהיג מחאה ותנועה.
כפי שידוע בעולם השיווק, חברה שמנצלת דווקא את עונת השפל ברעש התקשורתי, או ליתר דיוק את "השקט התקשורתי", והיעדר מתחרים ומפרסמים למוצר שהיא משווקת, זוכה לחשיפה ואפקטיביות גדולה הרבה יותר, מפרסום בתקופות של גאות, כשכולם מפרסמים ומופיעים בתקשורת.
יש כמה שרואים עצמם כפוטנציאל "להביא את הבשורה" של המחאה, מלבד כחלון כמובן, כמו
דפני ליף, שעושב עבודת שטח בשקט בדרך כלל. ספק אם זה יספיק לליף כדי למשוך את ההמונים בבוא עת הבחירות לצידה, ולזכות בקולותיהם בקלפי.
סביר להניח, כמו בבחירות האחרונות, שאותם "ציידי כוכבים אלקטורלים" סקאוטים, כמו בספורט, יעבירו למפלגות ולמנהיגיהם כמה שמות "חמים", וינסו לרכוש אותם למיפלגתם, בהבטחות כאלה ואחרות, כפי שקרה ככל הניראה גם במקרים של איציק שמול ו
סתיו שפיר. השניים שגרמו לדעת רבים, נזק אדיר לאמון בתנועת המחאה של 2011, שנאמו כמה נאומים בכיכרות מלווים באמנים ומופעים לציבור, ונעלמו ביום שלאחר הבחירות לספסלים האחוריים של המיפלגה אליה הצטרפו.
הטיפ הכי משמעותי שאני יכול לתת לכל מי שחושב להיכנס לחיים הפוליטיים והציבוריים במדינה, כדי לנסות ליצור שינוי חברתי כלכלי אמיתי עם סיכויי הצלחה טובים, זה לא לחכות להכרזה על הבחירות.
דווקא עכשיו, כן עכשיו, להודיע על הכוונה להתמודד, להתחיל בהכנות ובפעילות אינטנסיבית, כאילו הבחירות מתקיימות ממש בקרוב.
