הווירטואלי הופך לאמיתי ונצרב בתודעה
|
|
|
ממצאי המחקר הוכיחו כי קיים קשר ישיר בין חשיפה לבריונות רשתית לבין מצב נפשי ירוד של המתבגר. קרבנות של בריונות כזאת דיווחו על "בדידות רגשית וחברתית" | |
|
|
|
17% ממשתתפי המחקר של היימן ואולניק-שמש דיווחו כי לקחו בעצמם חלק בהטרדה באינטרנט, מחצית מכמות המטרידים שהצהירו כי השתתפו בהטרדה פנים-אל-פנים. גם כאן – הבנים דומיננטיים יותר. הממצא המדאיג ביותר היה: כמעט מחצית (46%) מהנשאלים סיפרו כי היו עדים לבריונות ולמעשי אלימות כלפי מישהו אחר ברשת. אחד הנתונים המפתיעים במחקר מעיד עד כמה מושרש השימוש המתוחכם ברשת כבר מגיל צעיר: רוב הנפגעים מאלימות באינטרנט מבין קבוצת הנחקרים היו דווקא תלמידי בית ספר יסודי. במילים אחרות: בריוני הרשת לומדים כיצד לעשות שימוש לרעה באינטרנט כבר מגיל צעיר מאוד.
"אני קרימינולוגית בהכשרה המקורית שלי, כך שחקרתי תופעות של התנהגות אגרסיבית בעבר, גם מצד התוקפים וגם מצד הקרבנות", מציינת ד"ר אולניק-שמש. "עניין אותי לנסות ולאבחן מה דומה ומה שונה בין אלימות רשתית לבין אלימות פא"פ: מה היקף התופעה, האם יש ילדים פגיעים יותר ופגיעים פחות, כיצד מגיבים ההורים ומה ההשלכות של הבריונות ברשת על הלימודים.
"כיום, המחקר בנושא האלימות ברשת, על אפיוניה והשפעותיה, מעסיק חוקרים רבים ברחבי העולם. כחלק מהתעניינות זו הוקמה קבוצה שבה חברות 27 מדינות מהאיחוד האירופי. ייצגנו את ישראל בשנים 2012-2008. אחת ממסקנות קבוצת המחקר הייתה שמדובר באפיק נוסף של אלימות ובריונות מוכרת באמצעים חדשים, ולאו-דווקא מופע חדש לחלוטין".
ד"ר היימן: "יש כמה מאפיינים של אלימות ברשת שמאתגרים את החוקרים. קודם כל הוויראליות, ההתפשטות המהירה של האמירות הבריוניות. תוך דקות ספורות ילד יכול להפוך לקורבן של המונים. ברשת האמירות נשארות זמן רב. הבריונות יכולה להישאר צרובה ברשת זמן רב מאוד. אמירות משפילות או מעליבות נשארות על המסכים. הצלקת נותרת להרבה מאוד זמן".
ד"ר אולניק-שמש: "בשאלונים ביקשנו מהילדים שיפרטו וייתנו דוגמאות להשפלות שחוו או שנתקלו בהן כמתבוננים מהצד ברשתות החברתיות השונות. המגוון היה עצום: החל בקללות כמו 'אתה אפס' או 'אתה לא שווה', דרך גידופים, וכלה בהשפלות וחרמות שפגיעתם יכולה להיות קשה וממושכת יותר. אם מישהו לא מוזמן לקבוצה, אז בפועל הוא גם לא מוזמן למסיבה אחר כך, כלומר הנידוי החברתי מתחיל מהרשת ועובר למציאות. זה תהליך שעלול לשאת השלכות חברתיות ורגשיות בעלות משמעות רבה" (ראו הרחבה המפרטת דוגמאות לבריונות שנתנו תלמידים אשר השתתפו במחקר).
כפי שאפשר היה אולי לצפות, החוקרות מצאו מתאם בין מצב חברתי-רגשי של נער או נערה לבין רמת הבריונות והאלימות הרשתית שחוו: ככל שהתלמידים דיווחו על רווחה אישית נמוכה יותר, כך נפגעו יותר מאלימות ברשת. במחקר אחר הוכח קשר בין חשיפה לבריונות ברשת לבין תחושות של בדידות ותופעות של דיכאון. לצורך מחקרן זה תשאלו היימן ואולניק-שמש 242 מתבגרים בני 16-13, אשר מתוכם דיווחו 16.5% כי היו קרבנות של בריונות ברשת, ו-32.5% הכירו באופן אישי מישהו שהיה קורבן לבריונות מסוג זה.
ממצאי המחקר הוכיחו כי קיים קשר ישיר בין חשיפה לבריונות רשתית לבין מצב נפשי ירוד של המתבגר. קרבנות של בריונות כזאת דיווחו על "בדידות רגשית" ו"בדידות חברתית" באופן משמעותי יותר מאשר נערים ונערות שלא סבלו מבריונות רשתית. קרבנות אלה גם הפגינו רמה גבוהה יותר של תחושות דיכאון. את החיבור הזה נוכל להסביר בכך שלצעירים הנוטים לתחושות של בדידות או דיכאון עשוי להיות קושי גדול יותר ליצור רשתות חברתיות רחבות, ומשום כך הם פגיעים יותר לאלימות, השפלה או נידוי חברתי באמצעות הרשת.
עם זאת, המחקר מעלה שאלות של "סיבה ומסובב": ייתכן שהקושי לייצר קשרים חברתיים באופן מסורתי, דוחף צעירים בודדים או דיכאוניים להגביר את השימוש ברשתות החברתיות באינטרנט, מה שעלול להפוך אותם לפגיעים יותר גם לבריונות ברשת. החוקרות מציינות כי תופעה זו יכולה להפוך למעגל קסמים אכזרי. "אחת השאלות שעלו הייתה האם מצב הרוח הרע בא מהרשת, או שהנער/ה היו מלכתחילה חברתיים פחות ונהגו פחות להתרועע עם בני גילם – ואז גם זה תרם לפגיעה הרשתית", מסבירה ד"ר היימן. "אבל כך או כך יש מובהקות סטטיסטית, וקיים קשר ברור בין השניים".
על ספקטרום הדיכאון שעלול להיווצר אצל קורבן מתמשך לבריונות רגשית, נמצא גם את תופעת ההתאבדויות הנובעות בין היתר מחשיפה להשפלות ואלימות באמצעות האינטרנט. בישראל אירעו כמה מקרים שבהם צעירים התאבדו אחרי שחוו פגיעה ברשת. המקרה המוכר ביותר הוא של דוידאל מזרחי, נער נמוך קומה בן 15 שסבל ממום בלבו. לאחר שעבר לבית ספר חדש באזור ירושלים, ספג השמצות והקנטות בלתי פוסקות בפייסבוק. אחד הנערים כתב לו "כלב, הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים תנו לחיות לחיות, אז לא נהרוג אותך". נער אחר הפנה אותו אל אתר האינטרנט (הבדוי כמובן) co.il.גמדים, ודוידאל המושפל התאבד בתלייה.
במקרה מזעזע אחר שהתרחש בפלורידה, התאבדה רבקה סדוויק בת ה-12 לאחר שחוותה במשך תקופה ארוכה התעללות באמצעות הפייסבוק. אחת המציקות כתבה לאחר מותה "היא הרגה את עצמה ואני לא שמה ז...", ונעצרה מיד על-ידי המשטרה. היימן ואולניק-שמש מדגישות כי גם כאשר נער או נערה מתאבדים בעקבות חשיפה לבריונות רשתית, לא תמיד הרשת היא הזרז היחיד או אפילו העיקרי. "צריך להיזהר מלייחס את המקור למעשה רק בעקבות האלימות ברשת", מסבירה אולניק-שמש. "מובן שהתופעה מדאיגה מאוד".
|
מורה נבוכים: הגיע הזמן להגביר את המודעות
|
|
|
"המורים צריכים להיות מודעים לבעיה, ובנושא הזה יש עוד עבודה רבה לעשות. היו מורים שהעידו ש'זה לא מתפקידם' לרדוף אחרי מה שקורה באינטרנט" | |
|
|
|
בסיכום מחקרן קובעות החוקרות כי נמצאו משתנים אחדים המנבאים קורבנוּת ברשת. תלמידי בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים הם בסיכון רב יותר להפוך לקרבנות בהשוואה לתלמידי תיכון. כמו-כן, היבטים אישיים כמו תחושת בדידות גבוהה ותחושת רווחה אישית נמוכה מנבאים קורבנוּת לאלימות ברשת. החוקרות מצאו כי הקרבנות מגיבים בדרך כלל על האלימות ברשת בכעס, זעם, דאגה, מתח ומצב רוח ירוד. תלמידים אשר הותקפו ברשת נוטים להגיב באחת או יותר מהדרכים הבאות: להתעלם, לבקש להפסיק את ההטרדה, לספר לחבר, לתקוף בחזרה, לספר להורים או להתנתק לגמרי מהרשת. כפי שכבר נזכר לעיל, ממצא מדאיג אחר מאשש הנחות חברתיות המבלבלות בין תלונה לגיטימית ל"הלשנה" כביכול: תלמידים מעטים בלבד דיווחו כי התלוננו למורים או למשטרה על ההטרדה – פחות באופן מובהק ממספר התלמידים שמצאו לנכון להתלונן למורים על אלימות פנים-אל-פנים.
המורים עדיין מתקשים להפנים את המציאות האלימה החדשה שבה פועלים בריוני הרשת, ומתקשים להבין את החוויה שכרוכה בקורבנוּת ברשת. החוקרות מצאו כי מרבית המורים מתקשים להעריך את מידת התוקפנות של תלמידיהם באינטרנט. המורים אומנם מביעים דאגה מאלימות ברשת, אך מבטאים ביטחון נמוך ביכולתם למגר אותה או להתמודד איתה.
"המורים צריכים להיות מודעים לבעיה, ובנושא הזה יש עוד עבודה רבה לעשות", אומרת היימן. "היו מורים שהעידו בשאלונים ש'זה לא מתפקידם'. כלומר הם הגיעו לבית הספר בשביל ללמד את החומר, ולא להתעסק במרדף אחר מה שקורה באינטרנט. ובייחוד היו מורים שהסתייגו מהצורך לעקוב אחר המתרחש ברשת מחוץ לשעות הלימודים. נראה כי זוהי סוגיה מורכבת שמשרד החינוך עדיין לא הקצה לה די כלים ומשאבים כדי להתמודד איתה".
"יש מקום לפתח תוכניות בבית הספר שיתייחסו למאפיינים של אלימות ברשת", מוסיפה אולניק-שמש. "צריך לעבוד בכיוונים אלה והתוכניות הרגילות שקיימות במערכת החינוך נגד אלימות אינן מתאימות לנושא הזה. המורים צריכים לגלות יותר מעורבות במה שמתרחש ברשת עם תלמידיהם. אי-אפשר להתעלם מכך היום. אנו סבורות כי יישומה של גישה מערכתית, שבמסגרתה כל הגורמים יגלו עניין ויבצעו תפקיד: הילד עצמו, הוריו, המורים והנהלת בית הספר, עשויה לסייע. רק אם נצליח להניע את כל המרכיבים אז יש סיכוי".
המחקר מסתיים בהמלצות להעלות את המודעות הכוללת לבריונות ולאלימות ברשת בקרב התלמידים, ההורים, המורים ושאר צוותי החינוך, על-ידי פיתוח תוכניות מניעה והתערבות ייחודיות לנושא הבריונות ברשת, הן בקרב התלמידים בשכבות הגיל השונות, והן בקרב המורים האמורים לטפל בתופעה. החוקרות ממליצות לשים דגש מיוחד על ילדי בית הספר היסודי (כיתות ד-ו), כדי למנוע הידרדרות והחמרת התופעה בגיל ההתבגרות.
האם עוד אפשר בכלל לדבר על גיל מינימלי של היחשפות לרשת? פייסבוק ניסתה להציב רף של גיל לפתיחת חשבון, ובג'ימייל צריך להצהיר על גיל מסוים כדי לפתוח חשבון דוא"ל. אבל בוואטס-אפ אין שום הגבלה.
ד"ר היימן: "אנו עדים לפעילות ברשת בגיל צעיר. במקום לנסות למנוע מהצעירים גישה לאינטרנט אין מנוס מלחנך אותם לאחריות. גם אם הפייסבוק לא יאפשר להם להיכנס, הם ימצאו דרך לתקשר באמצעים טכנולוגיים אחרים. לכן מבחינתי הגישה צריכה להיות ללמד אותם כללי זהירות, כמו שמלמדים אותם מגיל צעיר מאוד שאסור לחצות את הכביש בלי להסתכל, או שאסור לקטוף פרחי בר. הילדים של היום מכונים 'דיגיטל נייטיבס', ורשת האינטרנט היא חלק מעולמם מגיל צעיר מאוד. אנו נתקלים באלימות ברשת כבר בגיל 10-9. אז כפי שאנחנו מלמדים אותם לא ללכת עם זרים, או לא לקחת סוכרייה מזרים, כך אפשר ללמד אותם כללי התנהגות ברשת וכיצד לשמור על עצמם. אם נתחיל לחנך בגיל צעיר, אז הרשת לא תהווה בהכרח איום, אלא יותר כלי עבודה שיש לו כללי זהירות ושימוש ברורים".
|
|
"(נכתבו) מילות גנאי כלפיי, שגרמו לי להרגיש רע עם עצמי ועם איך שאני נראית. כשאני עוברת בבית הספר עושה לי רע הדרך שבה ילדים מסתכלים עליי" | |
|
|
|
מתבגרים שהשתתפו במחקר מספרים כיצד נראית הבריונות ברשת
▪ ▪ ▪
|
ד"ר היימן וד"ר אולניק־שמש הציגו כמה דוגמאות בולטות מתשובותיהם (האנונימיות, כמובן) של תלמידים אשר השתתפו במחקרן. הציטוטים השונים שיובאו להלן ממחישים עד כמה יצירתיים בריוני הרשת באמצעי ההצקה וההטרדה שלהם, הנוגעים בתחומים רבים של חיי היומיום, ועד כמה רחבה הפגיעה האפשרית בקרבנות.
כמה מהנשאלים סיפרו על הקשר הישיר בין הבריונות שהם חווים ברשת, לבין הפעילות החברתית בבית הספר. ילדה אחת כתבה: "(נכתבו) מילות גנאי כלפיי, שגרמו לי להרגיש רע עם עצמי ועם איך שאני נראית. כשאני עוברת בבית הספר עושה לי רע הדרך שבה ילדים מסתכלים עליי".
תלמיד אחר סיפר: "כשהיינו בטיול שנתי צילמו אותי ואחר כך התמונה הועלתה לפייסבוק. ואז אמרתי לילדה שהעלתה את זה להוריד ולקח כמה ימים ואז היא הורידה אותה".
לפעמים מה שמתחיל כבריונות ברשת, הופך לאלימות פנים־אל־פנים כמו במקרה הזה: "אני וחבר שלי רבנו ב'מקושרים' ואז זה הפך למכות בבית הספר".
תלמידה אחרת התנזרה מפעילות כיתתית ברשת בעקבות ההצקות: "ילד מהכיתה קילל אותי בקבוצה של הכיתה (בפייסבוק), אחר כך יצאתי מהקבוצה של הכיתה בפייס ומאז שנה וחצי אני לא בקבוצה". תלמידים אחרים העידו על השמצות: "הופצו עליי שמועות והפריחו עליי עלילות מעליבות ופוגעות". או: "קראו לי בשם לא נעים ופוגע". או: "קיללו אותי, צחקו עליי, ירדו עליי".
במקרים אחרים שינוי במערכת יחסים בין שני תלמידים שבעבר היו בקשר טוב יכול לשמש זרז לבריונות: "היה לי חבר ואז נפרדתי ממנו, והוא התחיל לקלל אותי בסמס קללות שאינן יפות לדיבור. הילד שהיה חבר שלי כתב על הקיר שלי דברים לא יפים בפייסבוק...".
עם זאת, תלמידים העידו כי למדו גם להתגונן נגד גורמים פוגעניים, בעיקר באמצעות חסימתם. "בפייסבוק אנשים שאני לא מכירה שלחו לי הודעות והצעות חברות, אבל לאחר מכן חסמתי אותם"; "ילדה אחת שלחה לי מלא קללות, אבל התעלמתי וחסמתי"; "נכנסתי לצ'ט כיתתי וילדה אחת אמרה 'איכס, יואב פה'. התעלמתי וסגרתי".
ויש גם הטרדות על-רקע מיני: "ילד אחד בפייסבוק, שאני אפילו לא מכירה, אמר לי כמה שאני יפה ועוד כמה דברים... זה ממש הפחיד אותי והוא לא הפסיק לשלוח לי הודעות בפייסבוק וכל מה שהוא אמר הפחיד אותי ואפילו העליב אותי אז סיפרתי לחברותיי ומחקתי אותו מהפייסבוק שלי, וגם כאשר הוא ניסה לשלוח לי הודעות נוספות בפייסבוק התעלמתי".
|
|