נכון ששמו של תיאטרון החאן יצא כתיאטרון משובח, עם כל הצגה שהוא מעלה. עוד מימי מייקל אלפרדס, הבימאי האנגלי המנוח הנודע, שעשה מלהקת החאן תיאטרון מוצלח מאין כמוהו, וכל שחקני הקבוצה המייסדת היו לעמודי התווך בתיאטרון הישראלי. אך מחזה של צ'כוב הוא אליה וקוץ בה. אורך המחזות שלו, היותם מבוססים רק על שיחות בין הנפשות הפועלות, מלאי חוסר סיפוק מהשעמום של חיי הכפר, והיאוש מהעתיד שלא יביא לשינוי - די משמימים. טולסטוי, ואני מסכימה עמו, אמר לצ'כוב, שהסיפורים שלו עולים על מחזותיו...אך הפעם נעונה לנו הפתעה. הרופא הכפרי שפנה לכתיבה, וכה הצטיין בסיפורים שכתב, עבר לכתיבת מחזות, שכולם הפכו לקלאסיקה מבוקשת ("השחף", "שלוש אחיות""גן הדובדבנים"). מחזהו הראשון "איבנוב" שעלה לא מכבר בהפקה מדהימה בתיאטרון "מלנקי", יעלה בימים הקרובים בתיאטרון הקאמרי. הגירסה הראשונה של הדוד ואניה לא התקבלה ע"י תיאטרון מאלי במוסקבה, ורק לאחר כמה שנים ותיקונים, זכתה גירסתה הסופית להצלחה הראויה. הבימאי מיכאל גורביץ' עשה נכון כשקיצר באורך המחזה, התמקד בדמויות הראשיות, ובכך הכניס דרמה וקצב להתרחשויות. המשחק של כל שמונת השחקנים כה מוקפד ומתוזמר היטב על ידו, שהאלמנטים הנוגים והטריוויאלים כאחד, מקבלים קצב ועוצמה, כאשר הדמויות מקבלות כל אחת איפיון מודגש וברור, ובכך - מצליחות לגעת בלב כולם. בבית האחוזה בכפר השייך לסוניה (נטלי אליעזרוב החביבה ונוגעת ללב) ומנוהל על ידה ועל-ידי הדוד ואניה (אריה צ'רנר), החיים עבורם מתמקדים בעבודה קשה, ובחסכון כל פרוטה כדי לממן את עבודת המחקר של הפרופסור, שהיה בעלה של אמה המנוחה של סוניה. הפרופסור (יהויכין פרידלנדר) שעושה מחקר על נושא זניח, אך בעל חשיבות עצמית מנופחת, מגיע לאחוזה עם אשתו הצעירה היפהפיה המדהימה ילנה (דניאל גל). בואו של הצמד משנה את כל שלוות החיים שם, וגורם למהפך בהתנהגות הדמויות. מתברר, שבכוונתו למכור את האחוזה, ולפנות את יושביה לאיזה בית קטן חלופי. בכך, הוא עלול לקפד את כל מהלך חיי סוניה וואניה. וכן גם לסבתא הזקנה אמו של ואניה (עירית פשטן האצילית ומלאת ההוד) לא יהיה עתיד. כך גם גורלה של האומנת הזקנה והנאמנה מרינה (אודליה מורה-מטלון, המשענת והסועדת את נפש כל המיוסרים), שתושלך עם כולם מחוץ למה שהיה ביתם כל חייהם. תחילת ההדרמה מתרחשת כשרופא הכפר אסטרוב (ניר רון שרושם כה נפלא את הדמות) מתאהב בילנה הצעירה, בעוד היא אינה מוכנה לעזוב את בעלה הזקן והמעמד המבוסס שהוא מעניק לה, עבור גבר שהיא אומנם קצת נמשכת אליו, אך מתגברת על התשוקה, ומעדיפה את החומריות. בכך היא שוברת את לב הרופא. גם טלגין, בעל האחוזה שירד מנכסיו, והפך לבן בית וכלבויניק באחוזה - (יואב הימן המכמיר) מרגיש נורא עם ההחלטה, שמאזכרת את ההחלטה לכרות את גן הדובדבנים במחזה בשם זה. כל שנותר לו הוא - לפרוט על הגיטרה... כל סצינה שהבימאי טווה בתשומת לב כזו, בה מתנגשים רגשות שתי דמויות, יש בה כמו במוזיקה או במחול, המשכיות בקצב הרגשי ובהתפתחות המחזה. מה גם שהתפאורה הנפלאה והמתוחכמת של סבטלנה ברגר מעניקה אפשרויות רבות של חללים בבית, המתחלפים ביניהם בטוב טעם. המוזיקה הנפלאה של יוסף ברנדנשווילי מהווה גם היא חלק משמעותי בלתי נפרד מכל יתר חלקי ההצגה; התלבושות המעוצבות להפליא של מאור צבר (בוגר "שנקר"), שמדהים כיצד אלמנט עיטור שמלתה של ילנה, זהה לאלמנט העיטור של הרקע בתפאורה, התאורה הטובה של רוני כהן והתרגום היפהפה של רבקה משולח - כל המרכיבים היצירתיים הללו מתאחים לכלל שלמות אחת. אך אם לשים את האצבע על הגורם החשוב ביותר (מלבד הבימוי בהצגה), שמביא להצלחתה להפנט את הקהל - זהו משחקו של אריה צ'רנר כדוד ואניה. אריה צ'רנר, השחקן המרכזי והמשמעותי ביותר בלהקת החאן, שכל תפקיד שעשה היווה את מסמר כל הצגה, כאן - במונולוג האחרון שלו לקראת הסוף, מתמזג לגמרי עם דמותו של "ואניה" עצמו, עם כל הטראגיות שבמצב, והחצנת רגשותיו הופכת לחוויה המרטיטה ביותר בהצגה. צ'רנר בתפקיד ואניה, מסמן עצמו כאחד מגדולי שחקני הבמה הישראלית בכלל, וכנכס לתיאטרון הישראלי. שחקן עם עוצמה דרמטית שנדיר לראות על הבימות. וכך, הופכת הצגת הדוד ואניה לחוויה שעולה על כל הפקה קודמת למחזה זה שראינו, ואותה לא נוכל לשכוח.