המושג "מידתיות" הוא אחת מהמצאות המופת של שיטות המשפט המודרניות המערביות. הוא מאפשר לבתי המשפט למצוא את הדרך הרצויה בפרשנות זכויות הפרט מול המדינה במשפט המנהלי, לפתור סכסוכים בין ניצים ולקבוע ענישה פלילית הולמת. אך מושג זה מתאים לסכסוכים ולמצבים שבהם כל הצדדים לסכסוך מצויים באותה מסגרת משפטית המקובלת עליהם, מכירים בערכה ונוהגים על פיה. הדבר נכון גם באשר לסכסוכים במישור הבינלאומי, כשכל הצדדים לסכסוך מקבלים על עצמם אותם ערכים ונוהגים לפיהם.
אלא שביחסים בינלאומיים, בייחוד כשצדדים לסכסוך (או לפחות אחד מהם) אינם פועלים במסגרת הוראותיהם של הסכמים בינלאומיים המקובלים על כל הצדדים, מושג ה"מידתיות" הפך להיות לנשק חד-צדדי המופעל ונכפה על צד אחד לסכסוך הנדרש להתאפק ולהימנע מתגובה נגד הצד התוקפן, בטענה שזו עלולה להביא להסלמת הסכסוך. זאת, בעוד שהצד שכנגד אינו רואה את עצמו כפוף להגבלות ה"מידתיות" או להגבלות כלשהן.
הדואגים לכפות את עיקרון "המידתיות" הם בעיקר מי שאינם מעורבים ישירות או פורמלית בסכסוך, וככאלה, הם מגדירים את ה"מידתיות" כרצונם. זאת כמובן כל עוד הם עצמם אינם נפגעים מן ההגדרה, כי אז הם ישנו אותה בהתאם לצרכיהם. כופי ה"מידתיות" רואים בצד המקבל על עצמו את הכללים הבינלאומיים מעין "מבוגר אחראי", ופוטרים את הצד פורע החוק מכל אחריות. כך מטיפים כופי ה"מידתיות" רק לצד ה"אחראי" להימנע מכל פעולה העלולה להביא להסלמת הסכסוך. ואם צד זה כבר נפגע מתקיפת הצד שאינו נוהג לפי העקרונות הבינלאומיים - הוא נדרש להתאפק ולהימנע מכל תגובה. יתר על כן, תגובה מצידו למרות "עצת האיפוק" גוררת מיד את האשמתו, ואת האשמתו בלבד, ב"חוסר מידתיות", המלווה במקהלה מאורגנת של צעקות, גינויים ואיומים.
הטעם העיקרי לשימוש הצבוע בזעקת "המידתיות" הוא פחדנות. החשש של הצבועים הפחדנים הוא שמא כתוצאה מתגובת הצד הנפגע נגד הצד הפוגע, ימצאו את עצמם במצב שיהיה עליהם להגיב ולהתגונן, ולא יוכלו להסתפק בנאומים חוצבי להבות בפרלמנטים או בהצהרות ראוותניות בכלי התקשורת.
אלא שהזועקים "היכן המידתיות" ייפגעו בסופו של דבר לא פחות, ואולי אף יותר, מחוסר התגובה כלפי אותם מדינות או גופים שלא רק שאינם מקבלים על עצמם את הכללים וערכים הבינלאומיים, אלא גם אינם נדרשים לעשות זאת. שכן הניסיון מלמד שכל השתהות בנקיטת פעולות הבולמות את הצד המשתולל מגבירה את הסכנה הנשקפת ממנו ומפחיתה את היכולת למנעה או להקטינה, אלא במחיר כבד מאוד העולה וגובר עם הזמן.
ב-7 בדצמבר 2014 העניק הטכניון למשפטן הבינלאומי פרופ' אלן דרשוביץ את פרס ווינסטון צ'רצ'יל, בטקס שהתקיים בלונדון.
בנאומו במעמד זה סיפר דרשוביץ כי שר התעמולה הנאצי יוסף גבלס כתב ביומניו שהתפלא על כך שהבריטים לא פעלו נגד גרמניה כשזו הפירה את חוזה ורסאי ולא עשתה מאומה לעצור בעד הגרמנים מלהמשיך.
על זאת הוסיף דרשוביץ ואמר: נתאר לעצמנו שצ'רצ'יל היה באותה עת ראש ממשלת בריטניה והיה יוצא להילחם בגרמנים, ייתכן שהיו נהרגים 10,000 איש במלחמה זו, אך בכך היה צ'רצ'יל מונע מלחמת עולם עקובה מדם, לא הייתה שואה, ומיליונים לא היו נהרגים. אך במקום להיחשב לגיבור הלאומי הגדול ביותר של בריטניה, כפי שהוא מוכר כיום, הוא היה נחשב להרפתקן שהביא למותם של אלפי אנשים, רק כדי למנוע מאיזה דיקטטור עלוב להתרברב. חסידי ה"פיוס" ו"המידתיות" היו יוצאים נגדו, מגנים אותו וטוענים שהוא נהג בחוסר מידתיות, כי הרי באותו שלב הגרמנים טרם הרגו אנגלים...
לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי
אחרי ככלות הכל, מה עשה היטלר באותן שנים? גרמניה החלה להתחמש בניגוד להסכם ורסאי ולאחר מכן ב-1934 התערבה בענייניה הפנימיים של אוסטריה כשלב מקדמי לקראת "סיפוחה". לאחר מכן הקים היטלר חיל אוויר, וב-1935 הכריז על גיוס חובה של כל הצעירים והגדיל את צבא גרמניה פי-חמישה - הפרה בוטה של הסכם ורסאי. ב-1936 חימש את חבל הריין, שלפי הסכם ורסאי היה אמור להישאר אזור מפורז - עוד הפרה גסה נוספת של הסכם ורסאי. ב-1938 סיפח את אוסטריה, הפרה חמורה נוספת של הסכם ורסאי. כשדרש, קיבל את חבל הסודטים (צ'כיה) בהסכם מינכן ב-1938 ובמארס 1939 סיפח לגרמניה את אזור ממל, כבש את הנותר מבוהמיה ומורביה והפך את סלובקיה למדינת "בובה" גרמנית. ביולי דרש מפולין את דנציג ומסדרון אליה. וכל זאת מבלי להזכיר את חוקי הגזע וההפליה שחוקק בגרמניה.
למרות כל זאת, העולם כולו, ובראש וראשונה בריטניה, לא רק שלא מנעו מגרמניה ומהיטלר שעמד בראשה להפר את הסכם ורסאי, אלא אפילו נכנעו ונתנו לו כל מה שביקש תמורת "הבטחתו" שאם תיעניינה דרישותיו, והללו הלכו והתרבו, הוא יימנע ממלחמה. בתקופה זו ראשי הממשלה של בריטניה היו סטנלי בולדווין ואחריו נוויל צ'מברליין. את צ'רצ'יל הרחיקו מפעילות פוליטית והשאירו אותו "מחוץ לתחום", מאחר שדרש באמצע שנות ה-30' נקיטת צעדים חריפים לבלימת התנהגותה של גרמניה, בניגוד לקו הפוליטי של הממשלה.
ראש הממשלה הבריטי צ'מברליין היה חסיד של מדיניות הפיוס (Appeasement). לפי מדיניות זו, שהייתה מקובלת על המדינאים הבריטים והצרפתים, הרי כדי להימנע ממלחמה נוספת יש אך ורק למלא את דרישותיו של התוקפן. גישה זו נקט צ'מברליין לכל אורך כהונתו, גם ביחסו להיטלר בעת החתימה של הסכם מינכן, וגם במדיניותו בארץ ישראל, כפי שהתבטאה בספר הלבן של 1939, בניסיון לפייס את מדינות ערב והערבים בארץ ישראל.
צ'מברליין לא רצה להאמין באפשרות שיריבו הגרמני הוא רמאי שיעשה הכל להשגת מטרותיו. ייתכן שהוא גם פחד ממנו ורצה שלא להרגיזו. גם לאחר הסכם מינכן, שהיה למעשה הסכם כניעה מצד בריטניה, המשיך צ'מברליין לדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם. במינכן החתים צ'מברליין את היטלר על פיסת נייר שבה כתבו שניהם שבריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה האחת נגד רעותה. התנהגותו ו"הישגיו" זכו לתשבחות לא רק בבריטניה אלא בעולם כולו.
נשיא ארצות-הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, ראש ממשלת אירלנד איימון דה ואלירה והאפיפיור פיוס ה-11, אם למנות רק אחדים, העתירו על ראשו שבחים. רק לאחר פלישתו של היטלר לפולין ב-1 בספטמבר 1939, כשנה לאחר חתימת הסכם מינכן, הבין צ'מברליין את גודל טעותו ועד כמה לא היה מקום למדיניות "הפיוס" כשמולו ניצב תככן ורמאי. בלית ברירה היה עליו להכריז ב-3 בספטמבר מלחמה על גרמניה (בניגוד לפיסת הנייר שנחתמה במינכן), שכפי שהאיר דרשוביץ בהרצאתו הנ"ל, מספר קורבנותיה עלה אלפי מונים על אלה שהיו נגרמים ממלחמה שאולי הייתה פורצת, אילו הגיבו מנהיגי העולם מיד ובנחישות להפרות הבוטות של היטלר את ההתחייבות שעליהן חתמה גרמניה בהסכמים בינלאומיים.
מדיניות הפיוס של אז היא דרישת ה"מידתיות" של היום, רק בשם אחר, בכל הנוגע להתנהלות עם מדינות וארגונים שאין להם שום כוונה לציית לכללים ולהסכמים בינלאומיים במישור המדיני והמלחמתי. וכמו חסידי מדיניות-הפיוס של אז, גם חסידי ה"מידתיות" של היום סופרים רק את הקורבנות בטווח הקצר הנגרמים כתוצאה מתגובה מיידית ונחושה על אלימותם של צדדים לסכסוך שה"מידתיות" היא מהם והלאה. אך חסידים אלה מסרבים להשלים עם המציאות שבלימת האלימות בשלביה הראשונים מונעת מלחמות בקנה מידה גדול בהרבה הגובות בהתאם מספר עצום של קורבנות - חיילים ואזרחים כאחד.
הדברים נכונים לגבי הסכסוך היהודי ערבי שההתבטאותו האחרונה היא חמאס המעתיק את התנהלותו של היטלר, על הבטחותיו ועל יחסו להסכמים שעליהם חתם. והדברים אינם פחות נכונים לגבי המדיניות ה"מאופקת" וה"מידתית" של העולם כלפי ארגון "המדינה האיסלאמית" ודומיו. אסור להמתין עד שראשים רבים נוספים ייכרתו, נשים נוספות תעונינה ותיאנסנה, ילדים ונשים נוספים יימכרו, תלמידי בתי ספר, כמו בפקיסטן, ייהרגו, ובתי קפה כמו בסידני ישרפו ואורחיהם ייהרגו. אסור, לכאורה בשם ה"מידתיות", לחכות שתגברנה פעולות הטרור ורציחות בחוצות עריהן של בריטניה, קנדה, צרפת וארה"ב, כדי להתחיל לפעול בצורה רצינית והחלטית נגד אותם ארגונים חסרי כל מעצור אנושי ומוסרי. עדיף שפעולה כזו תיחשב בעיני הפחדנים כבלתי מידתית, ובלבד שלא תבוא מאוחר מדי.
