חלוקת העבודה השגרתית והנורמטיבית בדמוקרטיה מתפקדת, קובעת שהפוליטיקאים הם אלה שמעצבים את החקיקה והמדיניות, ואילו העיתונאים הם אלה שמבקרים את הפוליטיקאים ואת המדיניות.
בשנים האחרונות מתגבר גל העיתונאים שעושים "הסבה מקצועית" והופכים לפוליטיקאים. הכנסת הופכת ליריד תעסוקה אטרקטיבי לעיתונאים רבים, שמשנים את הנוסחה הדמוקרטית שקבעו בזמנו מונטסקיה בדבר חלוקת הרשויות: מחוקקת. מבצעת. שופטת. הם הופכים עצמם גם לרשות המחוקקת וגם השופטת.
העיתונאים מתיימרים "לעשות סדר" בזירה הפוליטית באמצעות שני מנופים: כוח אחד של העיתונאים שמוצבים בכנסת כפוליטיקאים נבחרים, הפועלים ברשות ובסמכות. כוח שני שמהווה עתודת מילואים של העיתונאים שממשיך לפעול מחוץ לכנסת בזירה התקשורתית. התוצאה קיומה של "מפלגת התקשורת", שיש לה "חזית ועורף" משתפי פעולה.
מפלגת התקשורת מכסחת ומנצחת
האקטיביזם התקשורתי בסיוע של האקטיביזם השיפוטי, הופך את העיתונאים שחלקם פוליטיקאים מוסווים וחלקם גלויים לכוח פוליטי שהולך ומתגבש במסגרת שניתן להגדירה "מפלגת התקשורת". המציאות מוכיחה ש"מפלגת התקשורת", זו שבכנסת וזו שמחוצה לה, יש לה את ההשפעה הרבה ביותר בזירה הפרלמנטארית ושיח הציבורי.
"מפלגת התקשורת" הופכת לכוח דומיננטי שגוברת ומגמדת את הרשות המחוקקת והמבצעת. חלקם של העיתונאים המקצועיים הם בפועל פוליטיקאים מוסווים.
העיתונאים הם "הרשות הפוסקת" מיהו המשיח ואת מי להדיח
רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעים מיהו המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם את המיקרופון שקובע הטון בכל שלטון. השפעת התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שקובעים מי לחקירות ומי לצמרות.
עיתונאים שהפכו לפוליטקאים מוסווים
רשימת העיתונאים שהפכו מכבר לפוליטיקאים בתואר ובתפקוד מלא כוללים את:
שלי יחימוביץ,
נחמן שי,
מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי,
סתיו שפיר,
יאיר לפיד, עופר שליח,
ניצן הורוביץ,
אורי אורבך. בנוסף לעיתונאים
ינון מגל ו
שרון גל שהודיעו בימים אלה על הצטרפותם לשתי מפלגות שבהן הם ירוצו בבחירות. יש לצפות לשמות נוספים של עיתונאים שיעברו לפוליטיקה.
רשימת העיתונאים המקצועיים, שעל-פי דעותיהם ועל-פי מאמריהם הם בפועל "פוליטיקאיים מוסווים", כוללת את השמות המוכרים:
בן כספית (מעריב),
שמעון שיפר (ידיעות),
גדעון לוי (הארץ),
אמנון אברמוביץ' (ערוץ 2 וידיעות).
רביב דרוקר (
ערוץ 10),
אמנון לורד (
מקור ראשון),
חגי סגל (ערוץ הכנסת ומקור ראשון),
רזי ברקאי (גל"צ),
רינה מצליח (ערוץ 2).
למרות שיש בינהם חילוקי דעות רבים, כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם כיצד לנהל את המדינה והכלכלה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום, כיצד לטפח רווחה וחינוך. הם מבקרים את כולם, רק לא את עצמם, כי הם יודעים הכל טוב יותר מכולם.
מה המשותף והמפריד בין העיתונאי לפוליטיקאי?
קיימת תלות וקירבה בין עיתונאים לפוליטיקאים. תלות שיש בצידה תמורה הדדית חסויה. הפוליטיקאי מדליף מידע לעיתונאי שמפרסם אותו, בתמורה להאדרת פעילותו ושמו של הפוליטיקאי. זו זירה חסויה מזכות הציבור לדעת. הפוליטיקאי זקוק לפרסומת כדי להצדיק את קיומו. העיתונאי זקוק למידע כדי להצדיק גם הוא את קיומו. זה שילוב מנצח, ללא שקיפות ודווח. עולם אפל וסגור.
הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. מעמדו, פרסומו ויוקרתו הציבורי אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו, אלא במידה רבה קשריו עם העיתונאים.
הפוליטיקאי מנהל את המדינה מהכנסת
העיתונאי מנהל את המדינה מהמקלדת במערכת.
הפוליטיקאי הוא חבר במפלגה המיוצגת בכנסת.
העיתונאי חבר ב"מפלגת התקשורת" שרוצה להיות בכנסת.
פוליטיקאי היוצא לחו"ל על חשבון מיליונר זוכה לביקורת התקשורתית. עיתונאי היוצא לחו"ל על חשבון חברת עסקיות מוגדר כ"נסיעה בתפקיד".
גם עיתונאים מחויבים לתקופת צינון
עיתונאים תובעים מאלופי צה"ל ומהפקידים הבכירים באוצר תקופת צינון, בטרם שהם עוברים לפוליטיקה ולתפקידים בכירים בשרות אנשי העסקים.
ראוי שגם העיתונאים, העוברים מעכשיו לעכשיו לפוליטקה יטילו על עצמם תקופת צינון במעבר בין כתיבה עיתונאות, שמשרתת גם פוליטקאים מקורבים לבין הפיכתם לפוליטיקאים.
