שנה זו, התשע"ה, היא שנת שמיטה. בשנה אנו זו משביתים את אדמת ארץ ישראל - לא זורעים ולא נוטעים צמחים חדשים, אך ממשיכים לחזק את הקיים. במהלך שש שנים אנו פועלים כבעלים באדמתנו, ובשנה השביעית - שנה של מנוחה שהעניקה לנו התורה - היא שנה של עיסוק רוחני לפרט ולכלל.
אנו אכן מופקדים לשמור על הקרקע, לדאוג לטיפוחה ולייפותה, אך אין אנו נוהגים בה כאדונים, ולכן לא שותלים בה צמחים חדשים. על שומרי שביעית נאמר: "גבוריכח עושי דברו לשמע בקול דברו" (תהילים ק"ג, כ').
מצוות השמיטה נדירה, והיא מיושמת אחת לשבע שנים. יש בה הלכות רבות כדי לדעת כיצד ינהגו בה עובדי האדמה - וכן המבקשים לאכול מפריה ולשבוע מטובה. השמיטה היא מצוות "עשה" מהתורה כפי שנאמר בשני מקורות בספר שמות.
הראשון: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית
תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך (כ"ג, י-יא).
השני: "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבתבחריש ובקצירתשבת (ל"ד, כ"א).
בנוסף, קיים הציווי על ה"לא תעשה": "כי תבאו אל הארץ...ושבתה הארץ שבת לה' ...ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצורשנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כ"ה ב'-ה').
טעמי מצוות השמיטה מובאים בספר החינוך בפרשת משפטים מצווה פ"ד.
הטעם הראשון: "לקבע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו
עניין חידוש העולם 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' (שמות כ, י"א) וביום השביעי, שלא ברא דבר - הכתיב מנוחה על עצמו".
הטעם השני: "ולכן ציווה ה' להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכחהוסגולתה תוציא אותם,
כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצווה אליו להפקירם".
הטעם השלישי: "יש תועלת נמצא בדבר
לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול".
הטעם הרביעי: "שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו,
לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הביטחון".
מהותה של שנת השמיטה היא שנת שבתון לארץ. כשם שהשבת שהיא זכר לבריאת העולם על-ידי הבורא בששת ימי המעשה, מהווה יום מנוחה והתחדשות לאדם הפרטי, כך מהות השמיטה - היא שנת מנוחה והתחדשות לאדם ולאומה. שנה שבה החקלאות מושבתת, התוצרת מופקרת ומתחלקת בשווה לכל מגזרי האוכלוסייה, שהרי כולם בשנה זו במעמד כלכלי שווה. השבתון מבטא את ייחודה של ארצנו שאינה סתם פיסת קרקע אלא אדמת קודש המתחייבת במצוות רבות, שגולת הכותרת שלהן היא השמיטה.
אחד מחכמי הדורות האחרונים "השם משמואל" מסביר את ההקבלה בין השבת לבין השמיטה, שכאמור אף היא נקראת שבת לה', על-פי דברי ה"אורח חיים" המבאר שהקב"ה בורא את עולמו כל שבוע מחדש. לכן בשבת העולם חוזר לבורא עולם.
האנושות שקיבלה את העולם כדי לפתח אותו וליהנות מפירות יצירותיה - קיבלה אותו כפיקדון רק לשבוע, ובשבת חוזרת כל הבריאה לממציאה. ארץ ישראל היא לעם ישראל כמו העולם לאנושות. הקב"ה נתן לנו מתנה טובה - את ארץ ישראל - אך רק לשש שנים, בשנה השביעית הארץ חוזרת לבעלותו של הקב"ה, ולכן אנו מצווים בשנה זו להפסיק לנהוג מנהג בעלים ולעבוד עבודות הקרקע. היבול הוא הפקר וכל מי שזוכה לאכול פירות שביעית - אוכל את פירותיו של הקב"ה ולכן יש בהם קדושת שביעית.
בדורות האחרונים מאז ראשית תחילת הישוב החדש, עת נבנו המושבות הראשונות בארץ, קיום מצוות השמיטה עלתה על שולחנם של גדולי התורה בדור ההוא. הגאונים ר' יצחק אלחנן מקובנה ור' יהושע קוטנא זצ"ל, היו מאלו אשר הביעו דעתם - דעת תורה - בסוגיה זו. היות שלא הייתה אפשרות שכל מי שגר בישראל בתקופה ההיא, יקיים את מצוות השמיטה כמאמרה בתורה, לכן הם נמנו וגמרו אפשרות של מכירת קרקע לגוי, ובכך להפקיעה מדין חיוב שמירת הקרקע ולהצילם מעוון.
שנת השמיטה פותחת לנו חלון הזדמנויות. שש שנים אנו רצים, והשנה השביעית שנת השמיטה, מאפשרת לנו את עצירת המרוץ
ללימוד, מחשבה, שיקול דעת והתמלאות בכוחות רעננים לשנה החדשה.