אודה ואתוודה, קראתי את כתבתה של הסופרת הירושלמית (אמריקנית במקור)
נעמי רגן על ביקורה בבית ראש ה
ממשלה, וליבי נצבט. הצטערתי שלא הייתי שם איתה, ועם עוד כחמישים דוברי אנגלית (קרי אנגלו-סקסים החיים בארץ), לחוות את הערב במו עצמי, אך יותר מכל הצטערתי שכן הרגשתי - כמו רגן - את הצורך העז שנתניהו ימשיך להנהיג את המדינה, בעוד אני חש שקרוב לוודאי זה לא יקרה.
המסר של רגן לקוראיה ברחבי העולם פשוט: גם אם אנחנו, כמוה, לא מסכימים בהכרח עם כל הדברים שקשורים בליכוד, חייבים להצביע לליכוד, בכדי להבטיח שהליכוד ינצח, ובגדול. רגן "תצביע ליכוד, וכך צריך כל ישראלי אחר שרוצה להגן על ילדי ישראל ועל עתידה של מדינת ישראל".
רגן מסיימת שעבורה, ראש הממשלה
בנימין נתניהו, עתה עם שער יותר אפור ממה שהיא זכרה אותו, היה ונשאר הגיבור שלה.
במאמר פרידה מנתניהו לפני עשרה ימים, העלתי רבים משבחיו, אך צינתי שלכולנו תחליף, וכל אחד מאתנו בר חלוף. הרגשתי היא שמדינת ישראל צריכה להתקדם קדימה, בין אם זה יהיה עם מנהיג חדש שיקום משורות הליכוד ובין אם זו תהיה הנהגה חדשה של המחנה הקורא לעצמו "ציוני" (פעם הייתה ציונות, מונח שעבר מן העולם זה מכבר. בארץ הייתה תופעה חדשה יחסית של "פוסט-ציונות," ועכשיו הגיע תור ה"מחנה הציוני" להזכיר לנו נשכחות ולהפוך אותן על פיהן, קרי ליצור תוהו ובוהו). מדוע? שכן בארץ רבה התרעומת על נתניהו מההערכה לפועלו רב השנים, והגיע הזמן שהישראלים יטעמו מהתרופה שהם עצמם רקחו (ולא לטובה).
כמובן שהנבואה ניתנה לשוטים, אך לא התאפקתי וציינתי שיתכן אפילו שנופתע כולנו, ויהיה זה
נפתלי בנט שינהיג את המדינה. מהניסיון עד כה, אני שבע רצון עד מאד, שכן בנט הוכיח את עצמו משכמו ומעלה. הוא אפילו נכשל כמה פעמים, אך כל פעם התגבר, עמד חזרה על שתי רגליו, למד והפנים את הלקח - ומסלע כזה נחצבת דמותו של מנהיג טוב. לכן, אם הבוחר הישראלי יקבע מציאות חדשה, ואם יתברר שדוקא בנט הוא זה שהצית את התקווה והאופיטימיות בבוחרים, לא יהיה זה רע כלל ועיקר.
רק מ
המחנה הציוני אני פוחד, שכן אז תתחיל תקופה המזכירה לי מאוד את כהונתו זה שש שנים של הנשיא אובמה. תקופה קשה והרת אסון, תקופה שאת תוצאותיה עוד נראה ונחוש על בשרנו ממש עשרות שנים מעכשיו. נראה שגם רגן חשה סלידה רבה מהנשיא אובמה, שכן היא לא חסכה את לשונה ובאופן חריג ויוצא דופן ציינה, כשהיא משתמשת במילים כדורבנות: "כשמנהיג העולם החופשי נעדר מתפקידו במשך שש וחצי השנים האחרונות, משתחווה לסעודים, הופך עצמו לחמור בקהיר, והורס את הכלכלה האמריקנית בזמן שהוא משחק גולף, נתניהו נזרק - בגבורה רבה - לתפקיד המבוגר האחראי, המנהיג האמיתי, שעומד מול הסכנות משנות-עולם של אירן כמעצמה גרעינית."
"היה זה בסופו של יום ארוך בזמן שהוא נפגש אתנו," מספרת רגן, "אך ראש הממשלה פתח את השיחה בחוזק ובהחלטיות (ואני - מדבריה - מרגיש את הלהט בדבריו): 'אנחנו עדים להתמוטטות של המזרח התיכון כפי שאנו מכירים אותו. סוריה, עירק, לבנון ותימן אינן יותר. אירן, לעומת זאת עולה, וכבר השתלטה על חלקים מתימן ומספקת נשק ללבנון. בעוד עשר עד שתים עשרה שנה, אירן תהיה מעצמה גרעינית תעשייתית והאיום הגדול ביותר לשלום העולם שלנו.'"
לדבריה, נתניהו הזכיר ש"לפני שבעים שנה, לא הייתה לנו היכולת לדבר. עכשיו יש לנו מדינה, ממשלה, צבא. אנחנו יכולים לדאוג שישמעו אותנו. זה יהיה פשע לזמן ארוך מאוד לא להרים קולנו נגד האיום הקיומי לעצם השרדותנו. אני מחויב לסכל זאת."
אך כאן איני רוצה לעסוק בדברי נתניהו, כי אם בשאלה: כמה פעמים הוזמנה נעמי רייגן עם נציגי הקהילה האנגלו-סקסית (יוצאי ארצות דוברות אנגלית) בארץ לפגישה דומה לזו עם ראש הממשלה? הקהילה מונה בין מאתיים לשלוש מאות אלף איש, רובם בעלי השכלה גבוהה, הכנסה מעל הממוצע, זמן פנוי בשפע (שכן רבים כבר גימלאים) ורצון להיות מעורבים ולהשפיע. לכולם קשרים ענפים בחו"ל, ורבים מהם - כמו רגן עצמה - נשמעים כאילו לא עזבו את ארצות הולדתם עד עצם היום הזה.
ברור לי שפגישה עם ראש הממשלה ורעיתו, כשכל המוזמנים יושבים במעגל גדול במעון ראש הממשלה, בצורה די אינטימית, וראש הממשלה והגברת הראשונה (קרי רעיתו) לצידו יושבים כשווים בין שווים (אם כי על כורסאות אחרות, וכבר עולה ההרהור שמא אלו הרהיטים שנסעו הלוך ושוב משימוש ייצוגי לשימוש בביתם הפרטי, שכן זו אחת מההתקפות על ראש הממשלה שלא נס ליחן), מתוזמנת להפליא.
דבר שבשיגרה
מהערתה של רגן לגבי צבע שערו של ראש הממשלה, "אפור משהיה בעבר," אני מסיק שהזמנה זו אינה דבר שבשגרה, וחבל.
אולי מן הראוי להתעכב על מה שקורה עכשיו, בתקופת טרום הבחירות, ולחדד נקודה או שתיים שודאי תשכחנה מלב ומראש כולם למעט בודדים-מעטים אך שראוי שהנושא הבא בתפקיד יפנים ויישם אחרי הבחירות (אני מצפה להרבה, אך מנהיג אמיתי יעשה זאת, וכבר היו דברים מעולם).
ראו איזה דבר נפלא. ראש הממשלה ואשתו מפנים מזמנם לאנשים "פשוטים" שביומיום רבים החסמים המונעים כל גישה אליהם על-ידי אותם אנשים בדיוק. כל אחד מהאנשים האלו קשור ומקושר, וההד הציבורי הנגרם כתוצאה מהפגישה (או אולי סבב פגישות שאני מציע) הוא אדיר. יתרה מכך, ראש הממשלה ורעיתו לצידו מחזקים את מאמציהם של אותם אנשים, הנותנים ממרצם, כספם, זמנם ואונם - ללא כל תמורה וללא כל ציפיה לתמורה או להכרה - להגנה על מדינת ישראל ולקידום האנטרסים של המדינה בעולם.
אין ספק בליבי שכל דקה מזמנו של ראש הממשלה יקרה ביותר. אך ההשקעה נבונה ביותר. היא מזכירה לו, לכל הסובבים אותו ולכל המוזמנים שראש הממשלה הוא ראש הממשלה של כולנו, וגם אנשים שאינם בהכרח "מקורבים" או "מחוזרים בשגרה" (כמו עשירי העולם, חברי האלפיון העליון, פוליטיקאים או אנשי תקשורת או עסקים מהדרגה הראשונה בעולם) זוכים לתשומת לב מצד ראש הממשלה.
הרשו לי לספר לכם על ניסיון הקרוב יותר ל"ביתי". שנים רבות היינו פונים לנוצרים האוונגליסטים בעיקר ולתומכי ישראל בכלל להחלץ לעזרתנו כל עת צרה וצוקה. מבצע, מלחמה, אירוע אנטישמי חריג או אירוע שנאה יוצא דופן באכזריותו, ואפילו כשהיה צורך למלא ולעבות את השורות, לדוגמה באירוע יום העצמאות בפרק מדי שנה בשנה, היינו פונים בציפיה לנוצרים, והם היו מתייצבים.
מדוע הם עושים זאת? הלא אנחנו איננו ראש הממשלה, והם לא חייבים לנו דבר. מאמונה שלמה הם עושים זאת, דבקות בדרכם.
כשהגיע הקונסול הכללי הנוכחי, הדיפלומט הבכיר של מדינת ישראל לשש ארצות במערב ארה"ב, דיויד סיגל, ללוס אנג'לס, הוא יצר נוהל חדש. מדי חודשיים לערך מוזמנת קבוצה של פסטורים נוצרים בראשות פסטור לוריין קוקונטו לפגישה איתו ועם הצוות הבכיר של הקונסוליה בלוס אנג'לס.
במשך שעתיים אין הפרעות. אין טלפונים, או טקסטים או כל דבר אחר שיגרע מתשומת הלב. אלו אורחים חשובים שבאו לבקר את מדינת ישראל (בצורה הקרובה ביותר ללא צורך לטוס חצי עולם), והם מתקבלים בזרועות פתוחות על-ידי הנציג הבכיר ביותר של מדינת ישראל באזור. עבורם זוהי הרגשה מיוחדת, כל פעם מחדש.
פעם אחר פעם אחר פעם, ואמנם חברי הקבוצה משתנים, אך העיקר נשאר. המסר מועבר, מחוזק כל פגישה מחדש: אתם חשובים לנו ביומיום. אנחנו ואתם עובדים ביחד. הדרך היא דו-צדדית, ואנחנו לא פונים אליכם רק כשאנחנו צריכים אתכם. אנחנו משקיעים בכם דרך קבע, ואסירי תודה אנחנו על כך שאתם תומכים בנו באמונה שלמה, באמת ובתמים, מסיבות השמורות אתכם.
אילו רק היה ראש הממשלה מוצא לנכון לישם רעיון דומה משך כל שנות כהונתו (בין אם כראש הממשלה ובין אם כראש האופוזיציה). הרעיון עבורו אינו חדש אך דורש חידוד והתמדה. אני זוכר הזמנה לסיור בדרום המופגז בזמן מבצע
עופרת יצוקה, עת נתניהו היה ראש האופוזיציה.
חבל שכשכבר נזכרו בלשכת ראש הממשלה ליישם רעיון זה פעם נוספת, הדבר קרה אחרי שהארץ כמרקחה לגבי דמי מיחזור בקבוקים בבית ראש הממשלה ושאר זוטות שנהיו לרגע חשובות יותר מעצם קיום המדינה והמשכיותה.
אילו רק היו הם שוקדים ועושים דבר דומה - פעם לקהילה דוברת האנגלית, פעם לקהילה הרוסית, פעם לחרדים השנואים על החילוניים בארץ או ל"
מתנחלים" השנואים על העולם כולם, פעם לדיפלומטים זרים וכו' וכו', הלא היינו יוצאים נשכרים: קבוצות שלמות היו מרגישות שייכות, קירבה ולכן מחויבות. עצם הקירבה לראש הממשלה, כזריקת ויטמין C המחזיקה מעמד זמן רב. וכל הסבב כולו היה דורש ערב ברבעון, וכך לפי הסבב הייתה נעמי רייגן כבר בפעם השנייה או אולי אפילו השלישית משך ארבע או חמש השנים האחרונות בפגישה כזו מיוחדת.
בתאוריה הדבר נשמע נכון וכדאי, אך בגן הירק הזה, פרח בשיא פריחתו והניחוח הנלווה נבלעים כלא היו בסבך הצמחיה האלימה הצומחת פרא. לדוגמה, לראש העיר ירושלים עוזרת בכירה האחראית על קשרי חוץ עם תקשורת חו"ל. בכתבה קודמת ציינתי שהיא לא טורחת כלל וכלל לחזור לפונים אליה. הסתבר לי השבוע בירושלים, מפי חבר מועצת העיר המקורב ל"
ניר" (ברקת, ראש העיר) שהיא אכן לא תטרח לענות לאף אחד, אלא אם כן האדם מפורסם עד מאוד (לדוגמה, הוא אמר, אותו כתב בכיר מאוד של CNN). כמה חבל, אך עד כמה אופיני.
לא רק אצל ברקת, כי אם בכל הצמרת של מדינת ישראל, ובמשרד ראש הממשלה בפרט. צמחיה פרועה, כל אחד חשוב יותר מכולם, וכל אחד מקדם את האינטרסים שלו או שלה, במקום, אולי, את טובת הכלל. נסו להגיע לאחד מאותם אנשים חשובים ביותר. הם באולימפוס ואנחנו פשוטי העם. עבורם אנחנו לא קיימים, שקופים, לא חשובים. רק הם, סביבם סובב עולם. "רק אם אתה אותו שדר מאוד מאוד בכיר של רשת CNN, אולי תזכה לתשובה". או "רק אם אתה אחד מהתורמים הגדולים של נתניהו או ראש 'ידידי הליכוד בארה"ב' תזכה להיות מוזמן, כחבר מן השורה".
הנה משהו השתנה. פתאום גילו במשרד ראש הממשלה שקיים עולם, מרחק יריקה ממש ממעון ראש הממשלה. האם זו בהלה או ניסיון נואש להאחז בכל קצה חבל מצד נתניהו? איני יודע. חבל רק שלא חשבו על כך - הוא ורעיתו, או אולי מקצת הצוות הענק של יועצים ועוזרים המקיפים אותו, חלקם מחו"ל וחלקם בחו"ל - לפני כן. אנחנו חודשיים בדיוק לפני הבחירות, ומדוע לא ניתן היה לממש את אותו רעיון בדיוק לפני כן?
"טוב מאוחר מאשר כלל לא," פתגם השגור כתרוץ מתקבל על הדעת. ואני טוען שטוב שעכשיו, רק במידה שילמד מי שילמד, ומיד אחרי הבחירות יתחיל תוכנית חדשה, דוגמאת אותה הפגישה ממנה יצאה הסופרת נעמי רגן עם פרפרי בטן שדירבנו אותה לשבת ולכתוב לאלפי קוראיה ברחבי העולם, או דוגמאת ההשקעה שמשקיע הקונכ"ל בלוס אנג'לס, נציגנו דיויד סגל, כך שידעו ה"אנשים הפשוטים" שהם חשובים לו - ולפיכך למדינת ישראל - ביומיום, ולא רק כשאנחנו זקוקים להם כמו אויר לנשימה.
