מגזר השנה

האמת, קשה להסביר מה היה בחורבה באותו הערב ב-3 בספטמבר. האם היו אלה באמת אירועי המלחמה בעזה שחיזקו בחלק מחובשי הכיפות הסרוגות את תחושת העליונות הפוליטית-חברתית בעיני עצמם? האם הנוכחות בבית הכנסת המעוצב, 200 מטר מהר-הבית, סמל לשיקום דתי ולאומי מרשים, הוסיף עוד ממד של קדושה אקסטטית למסרים שהעבירו שם המנהיגים? אולי הצום של רבים מהמשתתפים לזכר "יום הגירוש" עינה את הנפש עד כדי תחושת התעלות? או שאולי מדובר במחשבה קרה, הלכתית וסדורה, שמחלקת את העם בין הריקים והפוחזים ובין שליחי השם הציונים, שנועדו להוביל אותו לגדולות ונצורות, ולא יעזור כלום. מה שבטוח, זה היה אחד האירועים המדהימים שבהם נכחתי במשך עשרות שנים של סיקור פוליטי. מנה גדושה של המשיחיות על כל גווניה במקום צפוף אחד. משיחיות שהיום, בעקבות הניצחונות הפוליטיים והצבאיים, נוספו לה עוד מידה של ביטחון במעשה ואפס ספקות. הטקסטים החדשים, אחרי "צוק איתן", נחרצים יותר, מחוברים אל הכוונה האלוהית, לפעמים על גבול התימהונות, מקפלים בתוכם חזון בלתי מתפשר, עם טעימות של גזענות נגד הערבים והסתה מוסווית נגד המנהיגים הבוגדים בתורה, בני עמנו. דוב ליאור, רבה של קריית ארבע, הוא אחד האנשים הנערצים ברחוב הדתי-ציוני. הוא נחשב מורה דרך הלכתי ולאומי לרבים מחובשי הכיפות הסרוגות. מבחינתו, הכל ישתנה כאן כאשר תוחלף הממשלה בהנהגה האמונית הראויה. "למה בא עלינו האסון הנוראי בגוש-קטיף", שאל ליאור ומיהר לענות. "בגלל החולשה בהנהגת עמנו. ההנהגה חטאה ועם ישראל משלם את המחיר. ההשגחה נתנה לנו את ארץ ישראל במלחמת ששת הימים לא כדי לסחור בה. לא החלנו ריבונות ולא בנינו באופן מאסיבי. להפך. עכשיו פוגעים ביהודים בעזה. בחומש. העונש על ההינתקות היה מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה. הם התחמשו כל הזמן כדי לפגוע בנו. "האם הבגידה בארץ ישראל תביא את השלום? ממש כמו שאני אגיע לירח", לגלג הרב ליאור. "הערבים זה כמו פרא אדם. חמור כזה. קופץ פה וקופץ שם. הם לא מסוגלים ליום אחד של שקט. החיזור המשפיל של כל ממשלות ישראל אחריהם גרם לאסונות. אם אתה בא לערבי ושואל אותו 'מה אתה רוצה' הוא יכניס לך. תראו את המלחמות בסוריה, בעירק. אנחנו כל שבת נושאים תפילות שהם ימשיכו להצליח במלחמות ביניהם... אל תתנו להם אזרחות, כי גם בעוד 50 שנה הם לא יוכיחו לכם שהם לא מחבלים". וכך סיכם: "הלהט שלנו יעלה מתוך הקדושה ואיתו ההתיישבות בכל הארץ. ארץ ישראל כולה תהיה בריבונות של עם ישראל. מי שלא מקבל את הריבונות אין מקומו כאן, שילך לסוריה, לעירק, ל-20 מדינות אחרות ואנחנו נפסיק לחזר אחריהם".

הסימפוזיון נמשך ונמשך וחשף גם את התסביכים הפנימיים של הציונות הדתית. שר החינוך היוצא שי פירון, מנהיג בולט במגזר הכיפות ושמייצג זרם מתון יותר, כינה בהזדמנויות שונות את הציונות הדתית כמי שחולה בשתי מחלות במקביל, שיגעון גדלות ומחלת הרדיפה. מצד אחד הם הטובים ביותר. מצד שני הם מסתובבים בתחושה שכולם נגדם, מחפשים אותם ורודפים אותם ללא הרף. האבחון שלו נשמע מדויק. האם בעקבות "צוק איתן" חל שינוי? לא בטוח. קחו את ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי. יוגב מבקש לתקן את המצב וקורא לחבריו לגרוף עוד ועוד תומכים לרעיונות של הדתיים-לאומיים, כי אחרת לא יזוז שום דבר. יוגב היה מזכ"ל בני עקיבא, תנועת הנוער של הציונות הדתית. מבחינתו, כך אמר אחרי צוק איתן "חמאס ועבאס זה אותו דבר, ואם קוראים את שמו של המן או של עמלק אפשר לקרוא גם את שמו של אבו מאזן". יוגב הציע לכבוש את עזה, לטהר אותה במשך שנתיים לפחות, ואחר כך להשליט עליה "מוכתרים וסוחרים שהם המנהיגים האותנטיים שם. אנחנו צריכים להחזיק אצלנו את השליטה הביטחונית". איך עושים את זה? "מחכים לכך שזו תהיה התפיסה הלאומית של המדינה. כך גם יקומו מחדש היישובים. אנחנו צריכים אחדות. לא ייתכן שנצא למלחמת לבנון אבל אחר כך נמצא חצי עם בהפגנות".